באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

סמול טוק עם אדיר מילר, ערוץ הוט בידור ישראלי

הרבה זמן לא הייתה בטלוויזיה הישראלית שום תוכנית ראיונות נורמלית. איכשהו הפריים טיים שלנו התמלא בתחרויות ריאליטי, שמוקפות במהדורות חדשות (אמיתיות ובידוריות גם יחד), עם תיבול קל של סדרת דרמה או שתיים. אבל תוכנית שבה אנשים מדברים, על עצמם או על התרבות או על המצב – יוק.

נדמה שקברניטי הערוצים מנסים לשים עצמם במקומנו, והמסקנה הראשית שלהם היא שזו מכת שעמום להקשיב לאחרים, מהיכן נביא את הסבלנות למישהו שמדבר על חייו. זה כמובן מאפיין את רוב אנשי הברנז'ה: הם מתעניינים בעיקר בעצמם ובחברים שלהם, גם כן מהברנז'ה, אבל ממה שאני רואה, אנשים עדיין שמחים להקשיב למישהו שהם מכירים. במיוחד אם הוא מביא תובנות, רכילות וצחוקים.

אפילו ב-HOT וב-yes הרגו את הפורמט הזה. אבל לאחרונה החליטו בהוט בידור ישראלי, ערוץ שהוא הנישה של הנישה, לתת ליונתן ריגר תוכנית ראיונות שמבוססת על מה שהוא עשה קודם לכן ברדיו. רשימת המרואיינים של "סמול טוק" בלתי מקורית בעליל, שלא לומר שחוקה עד זרא, אבל מצד שני – מתי בפעם האחרונה מישהו נתן להם לדבר במשך 25 דקות רצופות. לכן לא פלא שכמעט כולם הסכימו לבוא. הרי כבר כל כך מעט מבקשים מהם את זה, לפני חמש שנים העניינים הלכו הרבה יותר טוב מהבחינה הזו. היום אם אתה לא ב"הישרדות VIP" או ב"האח הגדול VIP", הברירה היחיד שלך היא להתחנן שיקחו אותך כשופט בתוכנית ריאליטי.

נחזור לבעיות של "סמול טוק": מעבר לעובדה שהמרואיינים שחוקים, לריגר אין בלמים על הפה. הוא שואל שאלות שלא שואלים, נכנס לפינות נמוכות או סתם מדבר שטויות, ובקיצור - זה לא אלגנטי. זה היה ככה בתוכנית עם אדיר מילר שבה צפיתי עד הסוף, ובתוכנית עם סקאזי שנטשתי באמצע. הם אשכרה הגיעו לניהול שיחה על גילוח הביצים. בחיי.

עדיף בהרבה שריגר יקריא מטלפרומפטר ולא ינסה לנהל שיחה, לפחות עד שיהיה מספיק משופשף בראיונות כאלה. הוא אולי חושב שרכש ניסיון ברדיו, אבל זה לא מספיק, מתברר. הוא צריך לשאוף למקום שבו היה יאיר לפיד בזמנו, בתוכנית היומית בערוץ 3. בזמנו הסלוגן שלי היה "יאיר לפיד, אסור להפסיד", כי זו באמת הייתה תוכנית ראיונות מעולה. לפיד היה מוכן מאוד, מאומן מאוד, ואינטליגנטי. זה גם משהו שחסר לריגר, או לכל הפחות הוא לא מביא את זה למסך: הוא לא חריף שכל. ובמקרה של אדיר מילר, זה מוביל לתוצאה מאכזבת, כי למילר יש מה לתת, רק שריגר לא באמת בא לקחת. כאילו הוא אומר לעצמו: בשביל מה להתאמץ, גם ככה יש לנו מעט צופים.

אדיר מילר, אם מישהו שכח, הפך מפורסם בזכות הפינה שלו אצל יאיר לפיד – כשזה כבר הוביל תוכנית ראיונות בערוץ 2. מילר עשה את הפינה הסוגרת של התוכנית, שבה הוא צוחק על כל מה שקרה באותו שבוע וגם קצת על עצמו. למשל העניין הזה שכבר הרבה זמן אין לו חברה. עד סוף התוכנית הוא כבר הכיר את מי שעכשיו היא אשתו.

בניסיון לברור את המוץ מהתבן, הנה תובנה אחת שתוכלו לקחת מאדיר מילר: "כשמציעים לך הצעה - קודם תגיד כן, ואחר כך תחשוב". לא להפך. למה? כי מההתנסויות אתה יכול רק להרוויח. ובכלל, מה כבר יכול לקרות? מקסימום זה יתבטל ותחזור לעשות מה שעשית קודם.

משהו על עצמו: "באגף החברתי אני עם ביטחון עצמי, אבל עם בחורות תמיד הייתי ביישן". כנראה משהו שנשאר מהילדות. פרשנות שלי, כי ריגר דילג מעל המשפט הזה: אומרים שההצחקה היא הפתרון של מי יש לו בעיות בתחומים האחרים, אם מישהו מצחיק אותך הוא זוכה אצלך למקום טוב. אנחנו הרי אוהבים לצחוק. אבל כשהוא יוצא עם בחורה, הוא לא יכול לדפוק לה מופע כל הערב, כי זה גם מעייף וגם בסוף לא ממש אותנטי. אז אתה צריך להיות אתה עצמך, וזה כבר יותר קשה.

ואם תהיתם לגבי הסדרה המזוהה ביותר עם מילר, כיוון שהוא היוצר ואחד משלושת הכוכבים – "מבחינתי", אומר מילר, "'רמזור' זה 'סקס והעיר הגדולה' לגברים – זו הביקורת הגברית על זוגיות". זה השלב שבו מילר מתחיל להצחיק קצת. כי בכל זאת, זה לא ראיון עם שר החינוך אלא עם סטנדאפיסט, ובאנו עם ציפיות. רק חלקן התממשו, אבל כאמור לא בגלל מילר.

אם הייתי צריכה להצמיד מידה ל"סמול טוק" היא באמת הייתה סמול. לפרקים אפילו אקסטרה סמול. ובעוד שבחיים האמיתיים רזה זה יפה, בתוכנית טלוויזיה עדיף להיות אקסטרה לארג'. קדימה ריגר, תשמין.

משהו קטן וטוב: העיצוב של האולפן הקטן מאוד עכשווי ונעים לצפייה. וגם, יש משהו בעובדה ששום שולחן לא מפריד בין המראיין למרואיין.

מידע שימושי: כל הפרקים מופיעים גם באתר ynet. הבאסה היחידה היא שיש 4-5 פרסומות קצרצרות.

כרגיל בסדרות של אנשים מקושרים בתעשיית הטלוויזיה, "אמא ואבאז" קיבלה טונות של יחסי ציבור בשבוע האחרון. אישית נחשפתי לשני דברים: ראיון שערך אבנר ברנהיימר (יוצר הסדרה) עם יהודה לוי ב"ידיעות אחרונות", וראיון שנקטע באמצע שערכו טל ברמן ואביעד קיסוס, גם כן עם יהודה לוי, בתוכנית הבוקר שלהם ברדיו ECO99. בשני המקרים לוי נשמע לי אדם רהוט, מקצועי, לא טיפש, טוטאלי וגם שובה לב. אבל האם כל זה מספיק בשביל סדרה שלמה?

אתמול צפיתי בשני הפרקים הראשונים של "אמא ואבאז". לוי אכן עושה שם עבודה מצוינת. הוא בכלל שחקן מצוין, שצריך לקבל במת פריים טיים בערוץ 2 ולא להישאר בנישה של הכבלים. אבל להגיד שזו סדרה טובה, ולהמליץ לכם לרוץ ל-VOD? לא ממש.

כמו בעוד כמה סדרות ישראליות, למשל "יום האם", גם הסדרה הזו מתנהלת סביב משולש. שתי הצלעות הנוספות הן יפתח קליין ומיה דגן. שניהם לא ממש אהובים בציבור, ונראה לי שזו הסיבה ששלחו את לוי לחזית (בנוסף, קליין הוא סרבן ראיונות ידוע. דגן הייתה צריכה להתפשט כדי לקבל שער בזמנים מודרניים ואני לא בטוחה למי זה בדיוק הועיל). הם שחקנים טובים, אבל לא כאלה שאתה נקשר אליהם או רוצה לאמץ אותם. ואין מה לעשות, זה קצת מחליש את הסדרה.

דגן היא טליה, רווקה סטרייטית וסגן אלוף בצה"ל (פרט שלא מופיע כלל בשני הפרקים הראשונים). היא הגיעה לגיל שבו היא רוצה ילד אבל אין לה בנזוג, ושני אבות גייז נראים לה פתרון מצוין – משהו יחסית נפוץ בתל אביב, למיטב ידיעתי. בצד של האבאז נמצאים ארז (קליין), אדם נוירוטי שעובר טיפול פסיכואנליטי ארבע פעמים בשבוע, כנראה יש לו מלא כסף והוא גם לבוש ספורט-אלגנט, זאת לעומת בן זוגו סמי (לוי) שנראה אוחצ'ה מכף רגל ועד ראש. וכמובן שהאוחצ'ה הרבה יותר חמודה ומעוררת סימפטיה.

בעצם, זה משולש עם צ'ופצ'יק: לתינוק הקטן והחמוד שמצטרף בפרק השני קוראים הלל. יחד עם הלל, ואולי עוד קצת לפניו, מגיעות הרבה בעיות, ואנחנו לא מדברים רק על השאלה "למי הוא דומה". מי יהיה האבא בתעודת הזהות, מה תפקידו של האב הביולוגי לעומת תפקידו של האב השני, למה הילד צריך לנדוד בין בתים, מה רוטשילד אומר (אין באמת מומחה כזה להתפתחות התינוק, אבל יש מספיק אחרים). מה ההורים של כל אחד מהשלושה חושבים.

יכול להיות שעבור קהילת הגייז זו סדרה נפלאה פורצת דרך, שתעורר דיונים מרתקים. עבור יתר הצופים, זו סתם עוד סדרת מיינסטרים. אם רואים או לא רואים, לא קורה שום דבר. ואולי זו דווקא מחמאה – כבר לא מקבלים יחס מיוחד בגלל שוני, אין אפליית מיעוטים ואין "פרסים". זה כבר נורמלי לגמרי, ולכן נשפט לפי החוויה ולא לפי שום דבר אחר.

אה, ויהודה לוי שולט111!!!

סרטון מאחורי הקלעים, בערך דקה וחצי אורכו.

דף הפייסבוק של הסדרה.

בימים האחרונים הטלוויזיה שלנו נראית כמו משדר חדשות אחד ארוך ומיוחד. בהתחלה מתחשק לומר "זה מובן", הרי אנחנו במצב מלחמה, ולא משנה כמה יקראו לזה מבצע. אבל אחר כך אתה מבין שלאף אחד אין כוח לאינטנסיביות הזו. את האינטנסיביות של הטילים אנחנו לא יכולים לבחור, אבל את המינון של החדשות שמגיעות אלינו כן, ואם לסכם את המצב במילה אחת: נמאס.

אני כמעט בטוחה שאפילו תושבי אשדוד מעדיפים הופעה של קובי אפללו בקניון מאשר עוד דיווח של רוני דניאל (זה מה שהיה היום ושודר בגלי צה"ל). בגלל זה כולם שמחו אתמול על רבע שעה של "ארץ נהדרת". קצת מנהיגים מתקוטטים, קצת הווי מחדר המדרגות - זה עבר כל כך מהר, נגמר בלי ששמנו לב ואילנה דיין קפצה לנו על המסך. היי, תחזירי את אלי ומריאנו! תני לנו עוד קצת טל פרידמן. תחכי רגע עם הבומים שלך.

אני מודה שלא הייתה לי סבלנות לרוב התוכנית של דיין. שמעתי קצת את דרעי, והוא היה מאוד לוחמני. צפיתי בראיון עם טוני בלייר – הוא עדיין נראה טוב, ואופטימי, גם בביקור ה-92 שלו פה באזור. לא חיכיתי לאיתי אנגל. הדבר היחיד שמיגנט אותי למסך היו 4 הדקות של בן שני, כתב מוכשר ביותר שקצת נדחק לשוליים. שני בילה את השבת, אם נקרא לזה ככה, בעמדת כיפת ברזל ליד אשדוד. נתן לאזרחים לדבר, לטילים לעוף, למציאות להתקיים.

הכל מעניין ונהדר, רק בעיה אחת: צה"ל מבקש מאזרחים לא להגיע לאזור עמדות השיגור של כיפת ברזל. ואילו בכתבה של שני נראו עשרות אנשים שבאו לראות את המופע שמפיק בני גנץ בזכות התושייה שגילה עמיר פרץ. הם באו עם מצלמות, עם אייפדים, הביאו את הגרעינים של הכדורגל למגרש החדש. הם מרגישים שם יותר בטוחים מאשר בבית. אבל צה"ל, כאמור, מבקש לא להגיע. עכשיו, מה הסיכוי שמישהו יקשיב לצה"ל אחרי כתבה כזו? לא גבוה.

גם כשאני כותבת את הפוסט, הטלוויזיה פתוחה על ערוץ 2. עוד דיווח, עוד עדכון, תכף ישדרו את "שש עם...", וזה ייראה בדיוק אותו דבר כמו אתמול וכמו שלשום. היום השביעי של מבצע "עמוד ענן" שונה רק בדבר אחד: התחילו שיחות להפסקת אש. אבל בינתיים יורים כאילו אין מחר, מקפיצים אותנו, מקפיצים לנו את הראש ואת הלב. מדי פעם זורקים לנו סטטיסטיקות, למשל "עד כה היו 540 נפילות, רק 37 בשטח בנוי". או "צה"ל תקף עד כה 1,450 יעדים, מהם 90 היום".

מיד ראיון עם בוגי יעלון, עוד אחד מיני רבים בימים האחרונים. מה הוא יכול להגיד עכשיו שלא אמר קודם? משאירה אתכם לברר את זה. יש לי פה כותרת חשובה מאודי סגל – ב-21:00 אולי יכריזו בקהיר על הפסקת אש. במקביל רץ הסטריפ: אזעקה בראשון לציון ופלמחים. כבר לא יודעת למי להאמין ומתי. התחרפנתי.

בקטנה: היה נחמד אתמול, אם מותר להשתמש במילה נחמד, לראות איך הטלוויזיה של החמאס משדרת את חדשות ערוץ 2 עם תרגום סימולטני, ואהוד יערי מדבר עם המתורגמן תוך כדי. מתברר שהוא ישב בכלא הישראלי ושם למד עברית, ומאז הוא מעריץ את יערי. יונית לוי ניסתה להעיר משהו על זה שאולי יערי ינהל עבור ישראל את המו"מ, הוא השתיק אותה כדי לשמוע טוב יותר את השיחה עם המתורגמן. רגע טלוויזיוני נדיר, לא פחות.

בקטנה2: הטלוויזיה היא היום לא רק בטלוויזיה. גם ל-ynet יש אולפן, גם לוואלה! יש אולפן. כולם באקשן הזה, ולך תבחר במי לצפות. אולי גם פה יעשו ערוץ הקיבוץ?