חצות בפריז, ב-VOD
אפשר לומר במידה רבה של ודאות, שכל מי שהיה פעם אחת בפריז, התאהב בה. ואם הוא לא התאהב, כנראה שמשהו משובש אצלו מבפנים. לא שחייבים להכריז עליה כעל העיר היפה בעולם (אם כי זה בהחלט נכון), אבל קשה להישאר אדישים כלפי הקסם שלה. כשאני שומעת שיר ישן בצרפתית, אני נהיית שלולית. כשאני רואה את הלובר או את גני לוקסמבורג, הלב מתרחב. לא משנה כמה פעמים כבר ביקרתי בעיר האורות, אני תמיד מוכנה לנצל עוד הזדמנות. גם אם היא קולנועית. ובעיקר אם היא של וודי אלן.
"חצות בפריז" הוא לכאורה עוד סרט על אמריקאים שמגיעים לבירת צרפת – וכאלה היו הרבה, לאחד מהם אפילו קראו בפירוש "אמריקאי בפריז" (סרט משנת 1951). היו גם כמה סדרות אמריקניות ששלחו את הגיבורות שלהן להתפנן על הסיין, כמו "סקס והעיר הגדולה" ו"אחת שיודעת". אז למה צריך עוד סרט? כי אצל וודי אלן זה תמיד יוצא אחרת.
יש הרבה זוויות שמהן אפשר להתייחס ל"חצות בפריז". נלך על שלוש:
לוקיישן לוקיישן לוקיישן. גיל ואינס (אואן ווילסון ורייצ'ל מקאדמס), זוג מאורס, מגיע עם ההורים שלה לפריז, כי אביה הוזמן לאיזה כנס, והחליט להביא איתו את כל המשפחה, כדי שיסבלו איתו ביחד – כן, כן, האבא ממש לא אוהב את פריז. הוא גם רפובליקני והחתן לעתיד דמוקרטי, והם לא מסתדרים.
האימא היא נודניקית אמיתית, מעמד גבוה מאוהב בעצמו. האמירה הכי בולטת שלה לאורך הסרט היא "מה שזול – זול". והיא לא מתכוונת למשהו שעולה 100 דולר. אצלה גם 1,000 דולר לכורסה זה זול. 20 אלף דולר זה כבר מחיר טוב. בקיצור, נודניקית. מדי פעם הזוג המאורס פוגש עוד זוג – הגבר, אקס שלה, נחוש להפגין את חוכמתו בכל רגע ורגע עד כדי התשה ומיאוס החיים.
בקיצור, הסרט ממחיש בצורה הטובה ביותר את האימרה "לא משנה איפה אתה נמצא, משנה עם מי אתה נמצא". וגיל האומלל נמצא רק עם אנשים שלא בא לו להיות איתם. אגב, ווילסון ממש מחקה פה את אלן. הוא הולבש כמוהו, הוא מדבר כמוהו, שפת הגוף דומה. ההבדל היחיד שהוא שכעת הגיבור הוא גבר-גבר שנראה טוב.
זמנך עבר. זווית שנייה שממנה צריך להתייחס לסרט עוסקת במימד התקופתי. לאנשים יש נטייה לחשוב שבעבר היה יותר טוב, אבל לשכוח שמישהו חי בעבר הזה שאליו הם עורגים, וכנראה גם הוא ערג לאיזשהו עבר אחר.
קחו למשל את גיל. הסופר בפוטנציה עורג על פריז של שנות ה-20, עדיף בגשם. לילה אחד, בחצות, הוא מוצא עצמו לבד וקצת שיכור, כאשר מכונית חולפת ברחוב, ויושביה מזמינים אותו למסיבה. בהתחלה הוא חושש, אחר כך הוא מצטרף. וכך מתחיל המסע שלו לאחור.
כל לילה בחצות הוא פוגש את אליליו, האנשים שקבעו את התרבות של תחילת המאה ה-20 - ארנסט המינגווי, קול פורטר, זלדה פיצ'גרלד, סלבדור דאלי (אדריאן ברודי) ואחרים. הוא מוקסם מכל משפט שלהם, שואב מהם השראה, ולמחרת בבוקר מתהלך כמו זומבי ברחובות פריז עם הארוסה המעופפת שאין לה מושג מכלום, כי איכשהו היא תמיד מוצאת מה לעשות בלילות.
תוך כדי המסיבה הלילית שמחזיקה אותו בחיים (כי כמו שאמרנו קודם, משפחתו לעתיד היא מוות רגשי בטוח), גיל מתוודע לבחורה מקסימה. אדריאנה (מריון קוטיאר) מכירה את כולם, סוערת ומסעירה את כולם, אבל עורגת על ימי הבל אפוק ("העידן היפה" בצרפתית), שהחלו בסוף המאה ה-19 והסתיימו אחרי מלחמת העולם הראשונה. בינתיים היא כאן, לוקחת את גיל לסלונים הספרותיים של פריז. בעצם וודי אלן מציע כאן חגיגה תרבותית, משתה אובססיבי אחד גדול לכבוד הסופרים האמריקאים הדגולים שחיו בפריז. ועם זאת הוא אומר: אני בטוח שגם להם הייתה אובססיה.
אורות מהבהבים. וישנה פריז. היא נוכחת מאוד בסצנה הראשונה שמורכבת כולה מצילומים של אתרים תיירותיים. היא מופיעה גם אחר כך, בקטן. למשל, במקום להציג את הלובר, השחוק עד אימה, אלן לוקח את גיבוריו למוזיאון רודן – מהמוזיאונים המקסימים שיצא לי להיות בהם. שם, המדריכה מספרת על פסל האדם החושב המפורסם, והאקס החכמולוג מתעקש לסתור את דבריה. את המדריכה – שתופיע שוב בהמשך הסרט - מגלמת קרלה ברוני (אשתו של נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי), וגם אם היא לא מפגינה משחק יוצא דופן בהחלט נעים לראות אותה: היא פשוט יפה.
סצנה נוספת שראויה לציון מתרחשת בארמון ורסאי – המקום שכל אחד שמגיע לפריז צריך לעלות על רכבת ולנסוע אליו. הארמון והגנים המפורסמים שבהם התגוררו מלכי צרפת (לואי ה-14, לואי ה-15, לואי ה-16 וגם מארי אנטואנט) מהווים רקע לסצנה שלטעמי מראה איך הצרפתים ידעו להתרכז בדברים החשובים ובעשייה ואילו האמריקנים עסוקים בברברת פסאודו-אינטלקטואלית.
***
שורה תחתונה: לא סתם הסרט היה מועמד השנה לאוסקר כסרט הטוב ביותר, ולא סתם וודי אלן זכה באוסקר על התסריט הטוב ביותר (הוא לא הגיע לקחת את הפרס, כמה אופייני לו. ואגב, עברו 25 שנה מאז זכייתו הקודמת באוסקר). "חצות בפריז" הוא חוויה מפעימה לאנשים שאוהבים ויודעים להתרגש גם מהדברים הקטנים, שיודעים לראות את היופי בחיים ובתרבות. לא חייבים לאהוב את פריז או את וודי אלן כדי ליהנות מהסרט, אבל ברגע ששני התנאים מתקיימים, ההנאה כפולה ומכופלת.
טריוויה: גיל ואינס מתאכסנים במלון בריסטול, המלון שבו וודי אלן עצמו התאכסן בזמן צילומי הסרט; בעוד שרייצ'ל מקאדמס ומריון קוטיאר היו הבחירות הראשונות של אלן לתפקידים שהן מגלמות, את התפקיד של גיל הוא נאלץ לשכתב אחרי הבחירה באואן ווילסון – השניים אפילו לא דיברו ולא נפגשו עד שווילסון הגיע לצרפת לצילומים; זה הסרט הראשון של וודי אלן שהכנסותיו עוברות את ה-100 מיליון דולר.
*
טריוויה 2: בפוסטר הרשמי של הסרט אואן ווילסון צועד על גדת הסיין, כשמאחוריו הציור Starry Night של ון גוך, על אף שהצייר אינו צרפתי ואינו שייך לתקופה שבה מתרחש הסרט, והציור בכלל תלוי ב-MOMA בניו יורק. ההסבר היחיד שמצאתי לבחירה הוא שהדמות של ווילסון "מוצאת את עצמה" רק בלילה.
חצות בפריז (Midnight in Paris), ארה"ב 2011. 94 דקות. במאי: וודי אלן. שחקנים: אואן ווילסון (גיל), רייצ'ל מקאדמס (אינס), מריון קוטיאר (אדריאנה), קרלה ברוני (מדריכה במוזיאון רודן), אדריאן ברודי (סלבדור דאלי), קייטי בייטס (הסוכנת הספרותית גרטרוד סטיין), גד אלמליח (בתפקיד קטן כשוטר)
ועוד תמונה אחת למחשבה:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
