באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

הישרדות וכוכב נולד, ערוצים 10 ו-2, א',ג',ד',שבת

הריאליטי שוב מציף את המסך שלנו. אומרים שבקיץ לאנשים נמס המוח, וזה כל מה שהם מצליחים לקלוט. ואני אומרת: שטויות, מדליקים מזגן וזה עובר. אז מצד אחד אני נהנית ברביעי ובשבת מ"הישרדות", אבל פייר - הייתי שורדת גם אם היתה רק תוכנית אודישנים אחת בשבוע של "כוכב נולד 10", במקום בראשון ובשלישי. אם יש אנשים שצופים ב"יפה והחנון", גם חמישי תפוס להם. בעצם, ימי המנוחה מהמציאות הם שני ושישי. וגם זה לא באמת.

אתמול שודר פרק הכבוד של עזאם עזאם בעונת "הישרדות VIP", המתרחשת אי שם בתאילנד. מצד אחד הוא עולה לי על העצבים, חלאס עם כל הכבוד הגברי האידיוטי הזה. מצד שני, גם איתי תורג'מן לא חסר לו. קצת תופס מעצמו יותר מדי, כאילו מבסוט על כולם אבל מבסוט רק כשהוא הקינג. כשמישהו מערער לו את הממלכה, הוא נהיה לא נחמד. אמנם לא אלים פיזית וגם לא מאיים באלימות, אבל יודע להסתכל על כולם מלמעלה, לא משנה מה הגובה שלו.

בקיצור, מתי כבר מגיע פרק איחוד השבטים? (כלומר: בקיצור, אני מה-זה נהנית)

ולעומת זאת יש לי קצת פחות נחת מ"כוכב נולד 10". ולמה זה? או. אם תשימו לב, בכל פעם שמישהו לא עובר את האודישנים, זה רק כי הוא מגוחך באופן קיצוני. כי הוא בעצמו כמעט בדיחה. וכל השאר, שרים יופי טופי וגם עוברים. יש הרבה יותר סיפורים מרגשים שמובילים ל"עבר", מאשר סתם אנשים ששרים ככה-ככה, וזה יוצר תמהיל לא מאוזן, ובעיקר מאוד מאוד צפוי, מה שמוציא את העוקץ מהציפייה ומהצפייה גם יחד.

בעיה נוספת היא אחוז בני הנוער מתוך 100 המאושרים שיגיעו לאילת. עד שנפטרנו ממאסטר שף ילדים, שמעליבה את האינטליגנציה של הצופה הבוגר, מביאים לנו את תיכון השיר שלנו?

עד כאן קטנה.

שוקולד, באחד מערוצי הסרטים

כשמדברים איתך על סרט כל כך הרבה פעמים, או לכל הפחות מזכירים אותו כבדרך אגב בכל מיני שיחות, נוצרת ציפייה למשהו שיותיר אותך עם חוויה חזקה ומחשבות לשבוע לפחות. ואז בא "שוקולד", ודברים נראים קצת אחרת. זאת אומרת סרט שמתרחש בצרפת אבל כולו בשפה האנגלית, זו כבר צרה בעיני פרנקופילית כמוני. וגם אם לדקה אחת במהלך הצפייה התחשק לי לאכול קצת שוקולד, לא נהיה לי קרייב מטורף בסוף הסרט. וזו צרה שנייה, כי הרי מהו הסרט אם לא פרסומת אחת ארוכה למוצרי קקאו?

טוב, האמת היא שהסרט הוא גם סיפור חברתי על חוסר היכולת לקבל את השונה, ולהבין את האחר – עניין אקטואלי בימינו אנו. רק שכאן השונה אינה עובדת זרה במובן המקובל. היא חילונית שמסרבת ללכת לכנסיה, אם חד הורית שמתעקשת לא להתבייש בזה, ואחת שלא תוותר לכל אלה שחושבים ששוקולד הוא חטא. היא כבר תלמד אותם ליהנות בחיים, כך לפחות היא מאמינה.

מאוד קשה להשתלב בחברות סגורות – אנחנו יודעים את זה מהקיבוצים של פעם, או מקבוצות בתנועות הנוער, או מכיתות קטנות בבית ספר יסודי. וזה עוד יותר קשה כשבאים לערער על הסדר החברתי הקיים, במקום לנסות להשתלב בו ולמצוא חן. אז הגברת הזו, ויאן רושה (ז'ולייט בינוש), שמסרבת לשתף פעולה עם החבר'ה מהכנסייה, מוסיפה אש למדורה ויוצרת קשר עם הצוענים שעוגנים בנהר ליד העיירה. הם נחשבים לחוטאים גדולים, אסונות מהלכים, ואילו היא מקבלת את פניהם בברכה. כלומר את פני אחד מהם במיוחד, גבר נאה ושמו רו (ג'וני דפ). ברור שזה לא יעבור לה חלק.

אז למי תתחבר הפולשת, אם לא לכבשים השחורות? וכך, אחת היחידות שתומכת בויאן היא בעלת הבית שלה, ארמאנד (ג'ודי דנץ). הטיפוס הקלאסי שאומר על עצמו I am an old fool, ובעצם הוא הכי חכם ונדיב ואנושי בסביבה. עוד תומכת היא הקלפטומנית של העיירה, שלראשונה בחייה זוכה ליחס אוהב ומכבד ולא לשנאה ולזלזול. וכך נוצרת לה אחוות הדפוקים, שלא לומר אחוות הלא-מקובלים.

זה מזכיר לי מקרה של כמה חבר'ה בתיכון שלנו, שכל אחד מהם היה קצת מנותק מהכיתה שלו, אבל כשהם נפגשו בהתנדבות במד"א הם יצרו לעצמם חבורה שמחה, שמצפצפת על אלה שלא קיבלו אותה למרכז העניינים. אגב, בשביל דבר כזה צריך הרבה בגרות נפשית, ובעיקר מישהו שיוביל בבטחה. דמות כמו ויאן, האורחת לרגע שרואה כל פגע – ובכל זאת בוחרת להישאר, מה שלא אופייני לה. הרי היא בעצמה צוענייה נודדת, שגוררת את ילדתה בת ה-6 ממקום למקום, משלה את עצמה שהילדה מאושרת, ומתעלמת מהעובדה שהיא מגדלת קנגורו דמיוני ומדברת לעצמה.

הסרט מסתיים עם סוג של הפי אנד מתוק, אלא מה. חשבתי על זה הרבה, האם ככה זה גם בחיים. ובכן, בחיים אנחנו בדרך כלל נפרדים, מתפרקים, בורחים. רוב הזמן אין כאלה ניסים. אני, בכל אופן, טרם פגשתי בהם. ואתם?

טריוויה 1: ז'ולייט בינוש התמחתה בהכנת שוקולד בחנות בפריז, וחלק ממה שהיא למדה להכין הוכנס לסצנת החגיגות שבסרט.

טריוויה 2: "שוקולד" היה מועמד ל-5 פרסי אוסקר. מי יכול להסביר את זה?

טריוויה 3: הבמאי לנה הלסטרום ביים גם את "תקנות בית השיכר", "מה עובר על גילברט" ו"משהו לדבר עליו".

טרוניה: לא יכלו לסדר לג'וני דפ תפקיד קצת יותר גדול?

שוקולד, ארה"ב-בריטניה 2000. 121 דקות. במאי: לסה הלסטרום. שחקנים: ז'ולייט בינוש, ג'וני דפ, ג'ודי דנץ, אלפרד מולינה, הלנה קרדונה

איטלקית למתחילים, באחד מערוצי הסרטים

חלפו כמה ימים מאז שצפיתי ב"איטלקית למתחילים", אבל הסרט הקטן הזה עדיין הולך איתי. למרות שהוא שמתרחש ביישוב נידח בדנמרק, למרות שהוא מצולם בצילום שנראה ביתי ולא קולנועי (ככה זה בסרטי דוגמה 95), למרות שהגיבורים שלו מסתפקים במועט: קורס דל משתתפים בשפה האיטלקית הוא מקור האור בחייהם. למרות כל זה, מדובר בסרט שווה צפייה. למה? כי בעדינות מירבית, הוא נכנס ללב.

פעם מישהו אמר לי שבדנמרק הדפיקות המשפחתית היא כמעט נורמה. אז גם כאן בסרט זה בא לידי ביטוי: אימא חולה שמתעללת בבת הבריאה שלה, שרק רוצה לעזור לה. אבא חולה שמתעלל בבת הקלולסית שלו, שהיא באמת לא יוצלחית אבל לא מגיע לה הדיכוי שהיא עוברת. לגברים בסרט, לעומת זאת, בכלל אין משפחה. היחיד שהיה נשוי – הכומר – הוא עכשיו אלמן. אין כמעט ילדים ב"איטלקית למתחילים", וטוב שכך.

לכאורה הדמות המועדפת עליי בסרט צריכה להיות פין (Finn) החתיך – אמנם הוא לא נחמד ללקוחות של מסעדת "האצטדיון", אבל הוא חבר טוב, והוא גם קולט שפות מהר, והוא לא ממהר לכעוס כשזה מגיע לבחורות שמייבשות אותו ואת השיער שלו (כלומר קרן הספרית, זו עם האימא המתעללת). אבל הדמות שנגעה לי ללב הכי הרבה היא יורגן, פקיד הקבלה במלון היחיד בסביבה - שלא כל כך ברור למה בכלל תיירים מגיעים אליו. יש הצדקה לקיומו בסרט, כי הכומר החדש מתאכסן במלון, עד שהכומר הקודם יסכים להתפנות מרצון מהבית שסידרה לו הכנסייה.

בכל אופן, יורגן הוא אדם אדיב, טוב לב, רווק לא צעיר, מאוהב בסתר בג'וליה - בחורה צעירה שמדברת רק איטלקית, ועובדת עם פין. יש בו משהו שגורם לך לרצות שיהיה לו טוב. אמנם הוא אחד שנראה מרוצה גם אם מזיזים אותו מהתפקיד (בתנאי שהמשכורת לא תרד), אבל ברור שמה שהוא צריך בעצם זה להפסיק לפחד מנשים ולהתחיל למצוא לעצמו זוגיות.

שיעורי האיטלקית הם החוט המקשר בין כל הדמויות, למרות שלאט לאט נטווים עוד חוטים, עד שנוצרת מעין חבורה שמצליחה לפרוץ את הגבולות האישיים והפיזיים – ויותר מזה לא אגיד, כדי לא להרוס. מה שאהבתי בסרט הוא המסר שלא צריך לעבוד בעבודות גדולות או חשובות, כדי שיהיה לך טוב עם עצמך. אף אחד שם לא נמצא במרדף אחרי שום דבר חומרני. וזה נראה כל כך רגוע - אף על פי שכאמור הם לא מצטיינים בחיים משפחתיים.

קטן ככל שיהיה, נאמן לכללי הדוגמה ככל שיהיה (מצלמת יד ביתית ותאורה טבעית), "איטלקית למתחילים" הוא מהסרטים הסקנדינביים ששווה לראות.

טריוויה: "איטלקית למתחילים" הוא הסרט הדני המצליח ביותר מבחינה קופתית – בין היתר משום שהוא הוצג גם בארה"ב.

איטלקית למתחילים (Italian for Beginners). דנמרק/שבדיה, 2000. 112 דקות. במאית: לון שרפיג. שחקנים: פיטר גנצלר (יורגן), לרס קאלונד (פין), אנט סטובלבארק  (אולימפיה, הקלולסית), אן לנאורה יורגנסון (קרן, הספרתית), אנדרס ואן ברטלסן (הכומר אנדרס), שרה אינדריו ינסן (ג'וליה)

עוד סרטים סקנדינביים שעליהם כתבתי כאן:

סיפורים מהמטבח

חוש השלג של העלמה סמילה

החגיגה של באבט

הנערה ששיחקה באש