באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

פעם, מזמן, ממש מזמן, שמונה שנים אם להודות על האמת, ערכתי כאן את פרויקט הסדרות האהובות. הוא התחיל מתוך המחשבה שסדרות טובות באמת, כאלה שהגיעו בזמן הנכון ושלחו איזה חץ אל הלב, אין כמעט בכלל. האמנתי שבדרך כלל לכל אחד יש סדרה שהוא לא רק אוהב לראות, אלא גם ממש מחכה לה יומיים קודם והולך איתה יומיים אחר כך. באותו זמן, הסדרה שעשתה לי את זה – וגם שנים אחר כך, וקשה היה למצוא לה מתחרים – הייתה "הסופרנוס".

לפני כשבועיים הכתיר איגוד התסריטאים האמריקאי את "הסופרנוס" כסדרת הטלוויזיה הטובה בכל הזמנים, ולא בכדי. זו הייתה סדרה מהפנטת, שהביאה צד אחר של המאפיה בניו ג'רזי. טוני סופרנו היה כל מה שלא הייתם מצפים מראש מאפיה: הולך לפסיכולוגית, בעל אישיוז עם האימא, חובב ערוץ ההיסטוריה עד כדי אובססיה. ובאותה מידה של עניין ואכפתיות, מפצפץ את מי שמפריע לו. באיזשהו שלב היוצרים (ובראשם דיוויד צ'ייס) החליטו שזהו, ובתום העונה השישית הסדרה הלכה לעולם שכולו טוב יחד עם פוסי וראלף ספירטו.

אתמול התעוררנו לתוך בוקר עצוב, שבו נודע שגם ג'יימס גנדולפיני הלך לעולם שכולו טוב. גנדולפיני מת, מת על באמת, מהתקף לב בגיל 51 בלבד. זה קרה באיטליה. האם מישהו היה יכול לחשוב על מיקום מדויק יותר מזה? כמובן שהייתי מעדיפה אותו חי שם, נהנה מאוויר טוב, יין טוב, אוכל טוב ויתר הנאות החיים. נתנחם בעובדה שהספיק ליהנות קצת, ממש קצת:: הגיע לרומא ביום שלישי עם הבן שלו, והתארח במלון היוקרה Boscolo Exedra. ביקר בוותיקן (בכל זאת, נוצרי ממוצא איטלקי), אכל ארוחת ערב במסעדה של המלון. בשבת הוא היה אמור להשתתף באירוע הסיום של פסטיבל הסרטים בסיציליה. במקום זה, הם יערכו ערב לזכרו.

לפני חמש שנים גנדולפיני השתתף בתוכנית סטודיו למשחק. הוא ישב קצת כפוף, קצת אבוד, לא נינוח, לא מרגיש נוח בגוף של עצמו, לא תמיד דיבר לעניין או במשפטים רצופים, התקשה להיפתח לקהל הסטודנטים שיושב מולו. צפיתי בו, וחשבתי: איפה הוא, ואיפה טוני סופרנו שמתרווח על הכורסה אצל ד"ר מאלפי. ואולי המרחק לא כזה גדול.

את הסצנות על כורסת הפסיכולוגית, הוא סיפר, צילמו בדרך כלל בסוף השבוע לתוך הלילה. אם יום צילומים רגיל נמשך 12-14 שעות, אז ביום שישי הוא יכול היה להמשיך גם עד שלוש בבוקר, ואלו בדיוק השעות שבהן הוא והיא היו מגלים את המוזרויות שלהם. הוא, למשל, נהג לבצע בפניה איזה ריקוד הולה דווקא כשהיא מצטלמת...

אלה היו הקטעים הכייפיים. מהקטעים האלימים הוא נהנה פחות, "האלימות גורמת לי בחילה לפעמים", הוא סיפר, "אבל זה אמיתי", אז אין על מה להתנצל. האמת היא חשובה בסדרות כמו "הסופרנוס", ואכן גנדולפיני קיבל תגובות ממאפיונרים שאישרו שהיא אותנטית. הייתה להם רק הערה אחת, לגבי הפיילוט, שבו טוני נראה במכנסיים קצרים ליד הברביקיו. דון אף פעם לא לובש מכנסיים קצרים, הם הסבירו לו.

התוכנית עם גנדולפיני צולמה לקראת סוף העונה הלפני-אחרונה של "הסופרנוס". הוא סיפר שלעולם לא יגלם דמות של עורך דין או איש עסקים עשיר, פשוט מפני שהיא לא מייצגת אותו ואת בני המשפחה שלו, אנשים פשוטים שעובדים למחייתם ושהחברה דופקת אותם כל הזמן. אלא שהוא בחר להתמודד עם המציאות הזו בדרך של לימודים ומשחק, בעוד שהדמות של טוני בוחרת בפשע – או שמא טוני נולד לתוך הפשע ואין לו הרבה ברירות, ומשום כך חשוב לו שלילדים שלו כן יהיו ברירות.

ההצלחה הגיעה אל גנדולפיני בגיל מאוחר. הוא היה בן 37 כש"הסופרנוס" עלתה לאוויר. תחשבו מה זה להגיע לגיל 37 בלי שיש לך איזשהו משהו להתגאות בו, דרך להצדיק את זה שאתה "שחקן" ולא עושה שום דבר אחר בחיים. רוב השחקנים שזה לא קורה להם עד גיל 30 נוטשים את המקצוע, או גולשים לצדדים. מעטים מאמינים בעצמם כל כך הרבה זמן. וכשזה כבר קורה, הם הרבה יותר מפוכחים ומקבלים את התהילה בפרופורציות הנכונות. יש לי מעט דוגמאות לזה, אבל אני מעדיפה לא לערבב את החיים עם המתים.

הקריירה של ג'יימס גנדולפיני אולי התחילה עם "הסופרנוס", אבל היא לא הסתיימה שם - הוא השתתף בסרטים כמו "המקסיקני" ו"האיש שלא היה שם", שיחק גם בברודווי. אלא שלא משנה מה הוא עשה, בשבילי הוא תמיד היה ויישאר טוני סופרנו, המאפיונר שלמדתי לאהוב.

היה שלום, ותודה על הפרקים. 

יום הולדת 90 לשמעון פרס, שלישי 21:00, ערוץ 1

מצד אחד, נשיא מדינת ישראל חוגג יום הולדת 90 וחצי עולם שם נר על העוגה, ושולח ברכה. החצי השני אשכרה מגיע לארץ. הרבה כבוד לא רק לשמעון פרס, אלא גם לישראלים. השגריר שלנו על פני הגלובוס, האיינשטיין החברתי כמו שמגדיר אותו נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון, נמצא עשרות שנים בציבוריות הישראלית. ובכל השנים הללו הוא עשה למען עצמו, אבל גם למען המדינה (וגם להפך לפעמים).

מצד שני, כשמשדרים את טקס יום ההולדת של הנשיא בשידור חי בערוצים 1, 2 ו-10 ובתחנות קול ישראל וגלי צה"ל, יש בזה טעם לפגם. מדוע? כי יש בזה משהו פשיסטי, אולי רודני, שמזכיר לי את ונצואלה. העם כולו נקרא לחגוג את יום הולדתו של הנשיא, שבת אחים גם יחד - זה משהו זר ומוזר לדמוקרטיה שלנו. הפטריוטיות היא מפלטו של הנבל, ופרס לא נבל, נכון? אז למה הוא צריך את זה?

אם הגששים היו עדיין פעילים, הם היו אומרים עכשיו "אז מה היה לנו שם", ובוחנים את רשימת המגויסים למלחמה, כלומר למשימה: עדי אשכנזי עלתה לבמה כדי להצחיק, אבל הצליחה רק חלקית. אייל גולן שר שירים של אחרים, והכריח את פרס לשיר יחד איתו. שלמה ארצי הראה לאמריקאים את מה שכל הישראלים כבר יודעים: במה זה לחלשים.

ברברה סטרייסנד שרה את "אבינו מלכנו" אבל הדתיים לא יכולים להיות מרוצים בגלל קול באישה וכו'. טוני בלייר וביל קלינטון בירכו ברכה מרגשת על הבמה, ברק אובמה ואנגלה מרקל בירכו מהמסך. בקהל היו אורחים כמו רוברט דה נירו, שרון סטון, טוני בלייר ואלברט נסיך מונקו. לא היה בישראל ערב חזק יותר מזה. בלועזית: נאמבר וואן של הלייף.

אבל אם הערב הזה היה נשאר שייך רק לאנשים שהשתתפו בו, נניח אלף מוזמנים, האם זה היה נורא? מדוע כולנו היינו צריכים להיות שותפים לאירוע הזה שהוא לא חגיגות 65 שנה למדינה, ואפילו לא 100 שנה לעיר העברית הראשונה? יום הולדת של אדם אחד, אמנם נשיא מדינת ישראל, אבל עדיין אדם אחד. וכולנו נדרשים למחוא כפיים ולהתלהב. אם זה היה וולונטרי, היינו מאחלים בשמחה "יום הולדת שמח אדוני הנשיא" ולא שוכחים לומר "מזל טוב". אבל כשמישהו אומר "עכשיו חוגגים", למחיאות הכפיים יש אפקט קנוי. והרי קניית קולות היא התנהלות המאפיינת את מי שלא בטוח בעצמו, בסיכויי הצלחתו, ובעצם – באהבת הקהל אליו. אולי זה בגלל שיותר מדי פעמים בחיים קראו לו "לוזר".

ואולי אני סתם לא מבינה שום דבר. אחרי הכול, הנשיא פרס בן 90 ואני עדיין דרדקית.

מרכבות האש, באחד מערוצי הסרטים

נתחיל בהודאה: במשך שנים רבות, "מרכבות האש" הייתה עבורי מנגינה עוצמתית מהזן הפטריוטי, יצירה של המלחין ואנגליס, ותו לא. לא הייתי מודעת לסרט, וגם כשכבר כן הייתי מודעת אליו, לא עלה בדעתי לצפות בו. למה? אין לי מושג. נתפס בעיניי כסרט ישן, שפשוט לא משך אותי מספיק.

מזמן מזמן סיפרתי פה שאחרי שלמדתי במגמת קולנוע, 90% מהסרטים נראו לי זוועה. לא הצלחתי ליהנות כמעט מאף סרט, כי רובם לא עמדו בשום סטנדרט איכותי. אז עשיתי הפסקה קולנועית ארוכה מאוד, של למעלה מעשור. לפני שש-שבע שנים הגיעה תקופת "השלמת הפערים", וצפיתי באיחור בהרבה סרטים שהיו מדוברים בשעתם. מרובם הצלחתי ליהנות, סוף סוף.

אבל ל"מרכבות האש" הגעתי רק עכשיו – 32 שנה אחרי צאתו לאקרנים. כעת אני סופסוף יכולה להבין כמו שצריך, עם כל המשמעויות, את הפרודיה שעשה רואן אטקינסון באולימפיאדת לונדון (חסרי הסבלנות: תעברו לדקה 2:50). הרי הסרט הוא על אנשים צעירים שחלומם הוא לייצג את בריטניה באולימפיאדת פריז בתחרויות ריצה, ולהביא מדליית זהב. לא פחות.

הסרט מציף את השאלה מדוע בכלל אנשים רצים. מה המניע שלהם, האם הוא חברתי או דתי, האם זו הדרך שלהם לנסות להבין את עצמם, לפתור את סכסוכי הנפש, למצוא מטרה לכל הקיום הזה או להצדיק את מתת האל שקיבלת. באופן אישי אין לי עניין לרוץ לשום מקום, אז לא יכולתי להזדהות עם הדמויות ועם הנחישות שלהן.

כן הרגשתי צביטה כאשר מנהלי המוסד האקדמי מנסים לומר בנימוס (בכל זאת הם אנגלים) לאחד הרצים שלא יאה ולא מכובד שהמאמן שלו הוא איטלקי. כשהם מגלים שהוא חצי ערבי, הם כמעט נחנקים עם התה. וכל זה מבלי שהם אמרו מילה על כך שהרץ הוא יהודי, אבל ברור שהם בהחלט חשבו על זה לפחות כמו שהם חושבים על מזג האוויר. הגזענות הזו, למרבה הצער, עוד לא ממש נעלמה מעולמנו. גם לא 32 שנים אחרי.

העלילה קופצת בין תקופות, ואני מודה שגם אחרי שקראתי עליו בכמה מקומות, אני עדיין לא מצליחה להבין מה היה קודם ומה אחר כך. אמנם הסרט מבוסס ברובו על ספורטאים "אמיתיים", והתסריטאי השקיע הרבה בתחקיר לפני שכתב את מה שיהפוך לסרט זוכה אוסקר, אבל הוא גם הירשה לעצמו לערוך שינויים מהסוג שמעצבן אנשים שאוהבים אמת היסטורית (נניח: בסרט אברהמס מכיר את מי שתהפוך לאהובתו, סיביל, עשור לפני שזה קרה במציאות, כלומר היא בכלל לא הייתה איתו בתקופת האולימפיאדה).

במקום להסתבך עם האמת, נעבור לשני הרצים, שהם הגיבורים של הסרט: הסקוטי אריק לידל, שהוא נוצרי אדוק ובן למשפחה נוצרית אדוקה עוד יותר, והרולד אברהמס, בחור יהודי שאפתני (איתו הזדהיתי יותר אבל רק בגלל שהוא לא דחף את אלוהים לסיפור). שניהם לא "בריטים קלאסיים", כלומר אנגלים נוצריים, ובכל זאת הפכו לסמלי הממלכה בתחום הספורט. כל אחד מהם רץ לפי המצפון שלו, אבל התחרות ביניהם הפכה אותם לטובים יותר. זה טוב כשיש לך יריב צמוד, כי הוא מדרבן אותך להיות טוב יותר. בסוף אתה גם מודה לו.

בקיצור, אם יש מסקנה שיצאתי איתה מ"מרכבות האש" – שתכלס אני לא בטוחה שהוא שווה אוסקר כסרט הטוב ביותר – היא שאני חייבת יריב דחוף. כי כשיש לי כאלה, בכל התחומים, אני באמת טובה יותר.

טריוויה 1: איאן צ'רלסון בעצמו כתב את נאום הניצחון של לידל, משום שהוא סבר שהנאום שהיה כתוב בתסריט לא היה אותנטי וגם לא מעורר השראה.

טריוויה 2: הסרט נפתח ומסתיים בטקס לזכרו של אברהמס, המתקיים בכנסייה. ואולם בכל הסרט הוא מוצג כיהודי, וזה גם מה שהוא היה. איך זה מתיישב? הטענה היא שבגיל 35 הוא התנצר. למה? אין לדעת.

מרכבות האש (Chariots of fire), בריטניה 1981. 124 דקות. במאי: יו האדסון. שחקנים: איאן צ'רלסון, בן קרוס, איאן הולם, אליס קרייג, בראד דיוויס