באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

טקס הפתיחה של אולימפיאדת לונדון, שישי 23:00, ערוץ 1

אז מי מכם העז לפספס את טקס הפתיחה של אולימפיאדת לונדון? ומי פרש אחרי 10 הדקות הראשונות, כי זה נראה קצת משעמם? ההפסד כולו של המתעלמים והפורשים, כי ככל שאירוע הפתיחה התקדם, כך הוא הפך למעניין יותר, אנרגטי יותר, חי ובועט ומנגן – כולל הסקס פיסטולס, למרות הנוכחות של המלכה. הבעיה חזרה כשהגיע שלב כניסת המשלחות. יותר מדי מדינות יש בעולם הזה, אתם לא חושבים?

יש כאלה שטענו שמדובר בשעמום גדול, ויש כאלה שטענו שמדובר במקוריות מרשימה. יש כאלו שתהו אם הספייס גירלז יצוצו (הן לא, אומרים שזה בגלל דרישות נטולות היגיון של מלני בי, אבל לכו תדעו). על האירוע כולו הופקד הבמאי דני בויל, שביים את הסרט זוכה האוסקר "נער החידות ממובאיי", ושניסה ליצור סיפור טוב גם הפעם. תולדות הממלכה המאוחדת בקיצור נמרץ, ועם הרבה ריקודים אנרגטיים שבטוח לא היו שם במקור. כמעט כולם השתתפו אצלו – גברים, נשים וילדים, בריאים ונכים, לבנים ושחורים, צעירים ומבוגרים. בקיצור, כל דיכפין. וזה מצא חן בעיניי.

נכון, רוב הדברים שהם עשו שם באצטדיון לא ממש קשורים לספורט, מה שקצת חבל בעיניי, אבל מילא – מכל השאר קיבלנו די הרבה. ואגב, בקטע של הנשיקות בסרטים, הראו לנו גם נשיקה של שרק ופיונה וגם נשיקה של הנסיך וויליאם והדוכסית קייט. יכול להיות שבויל מעביר פה מסר סמוי, שיורש העצר וזוגתו חיים בסרט. בכלל, נראה לי שהוא שתל כמה מסרים סמויים למתקדמים, שעוד ינותחו בימים הקרובים (וגם שיבץ קטע מטריינספוטינג, סרט הקאלט בבימויו). הוא לא יצר רק סמל שלום (peace), כוכב וסמיילי, עם משחקי תאורה מרשימים. הוא הביא מפגן כוח שמשדר עוצמה של ממלכה. דני בויל הוא שר הטבעות. השאלה היא אם הוא גם שווה מדליה.

אני כותבת את הטקסט הזה בזמן שהמשלחות נכנסות לאצטדיון – כידוע זה לוקח הרבה זמן עד שמגיעים לאות I ולישראל. בין חברי הפייסבוק שלי יש מי ששואל מתי יגיע הקטע שבו השרה לימור לבנת שועטת לתוך האצטדיון לצלילי התקווה. יש מצב שנצטרך "לחכות" לזה קצת. אחרים ציינו לטובה את ג'יימס בונד ומיסטר בין, שני הקצוות הבלתי אפשריים של הגבר האנגלי. ולסיכום, קובלנה: חבל שבין איראן, עיראק וישראל מפרידה אירלנד. אפשר היה לסדר פה משהו עם שלום.

אחרי זמן שנדמה כמו נצח, המשלחת הישראלית באמת הגיעה. שחר צוברי נושא את הדגל. רק 15 ספורטאים צועדים במשלחת, היתר טרם הגיעו ללונדון. שחר פאר מתלהבת. נו, בטח. מה שיש לה זה הטקס, המשחק מול שרפובה והביתה. אני מודה שטניס הוא לא מהענפים האהובים עליי. אני מחכה יותר לשחייה ולאתלטיקה. אולי גם לג'ודו. למישהו יש סבלנות לעקוב אחרי השייט? שידווח.

אז זהו. בפעם השלישית, לונדון מארחת את האולימפיאדה – תחרות הספורט המרתקת בעולם. נקווה ששום פצצה לא תיפול עלינו שם, תרתי משמע, ונאחל בהצלחה לכל הספורטאים שלנו. הם, בניגוד לממשלת ישראל הנוכחית, בהחלט יכולים להביא לנו כבוד.

תוספת מאוחרת: ההופעה של ארקטיק מאנקיז, בצירוף המלאכים על האופניים - היתה מצוינת. מבחינתי יותר טוב ויותר מיוחד מאשר לראות את פול מקרתני עושה את זה. חבל רק שאחר כך, בשם האיזונים בין עניין לשעמום, הגיע שלב הנאומים.

צילומים: מתוך שידורי ערוץ 1

מראה שחורה, ב-VOD

באיחור רציני צפיתי בשלושת הפרקים של "מראה שחורה" – הסדרה העתידנית שנועדה להראות לנו מה יכול לקרות בעתיד שאליו הטכנולוגיה סוחבת אותנו. רמז: זה מאוד מדכא.

הפרק הראשון מוקדש לראש ממשלת בריטניה ולחזירה. זה הפרק המעניין ביותר והחזק ביותר, מפני שהוא הקרוב ביותר למה שקורה בימינו – כלומר אין שום מניעה שדבר כזה יקרה כבר בשנה הקרובה. התקשורת כולה משדרת בלייב מכל מקום, כל אחד יכול להשתמש ב-youtube כראות עיניו, ולהשפיל את מי שהוא רוצה מתי שהוא רוצה, בלי שום עכבות. זה ממש מעבר לפינה.

הפרק השני מוקדש לעולם שבו כולנו עבדים שלא יכולים להתחמק מהאח הגדול – כלומר "1984" גרסת ההייטק. אין חלונות, אין עולם חיצוני, אין שליטה על שום דבר שקורה לך. הכל מסוגר ומאורגן, ובגלל זה גם אין צורך באופנה, למשל – כי אופנה היא ביטוי אישי, וכל דבר אישי עומד להימחק. אורוול היה גאון וכו', אבל בכל זאת, זה הפרק הכי חלש במיני-סדרה.

הפרק השלישי מוקדש לאפשרות שנוכל לצפות בזכרונות שלנו, לבד או עם אחרים. למעשה, כבר לא נצטרך לזכור שום דבר, נוכל פשוט להקרין על הקיר או על התקרה. וככה נוכל לעבד מחדש סיטואציות שהיינו נוכחים בהן, ולשים לב לפרטים קטנים שלא שמנו אליהם לב בזמן אמת, כי דעתנו היתה מוסחת. נוכל להיות מוכנים טוב יותר לסיבוב הבא.

זה הצד החיובי, אבל יש גם צד שלילי - זה ימנע מאיתנו לשפץ את המציאות לטובתנו, דבר שאנחנו עושים פעמים רבות. זה יקשה עלינו מאוד לשקר. בשביל לשקר נצטרך למחוק את הזיכרונות של עצמנו, גם אלה שנעימים לנו – אבל פחות נעימים לאחרים (בגידה, למשל). זה גם יכול לשמש ככלי להשפלתנו, במקרה שבו יבקשו מאיתנו להקרין סיטואציה שבה ידינו הייתה על התחתונה.

כשרואים את שלושת הפרקים ברצף, יש לזה עוצמה מכניעה. את אומרת לעצמך: אוקיי, בבקשה בואו נעצור את הגלגל. הבנתי, זה הולך למקומות רעים. המראה הזו מנבאת שחורות. אלוהים, בבקשה תעשה שזה לא יקרה בתקופת חיי. אני לא אעמוד בניכור הזה.

מצד שני, לא לראות את המיני-סדרה הזו, ששודרה במקור בערוץ 4 של ה-BBC, זה לעצום עיניים ממש חזק. אנחנו כל כך קרובים לאסון. ואגב, אסון הוא לא רק פיצוץ אלא גם הדבר הזה שמתחיל עם מאגר הזיהוי הביומטרי (טביעות האצבע) והשד יודע לאן יגיע. אני באמת לא רוצה להיות שם.

בקטנה: את הסדרה יצר צ'רלי ברוקר, עיתונאי בגרדיאן שיצר גם את "דד סט". כל פרק בוים על ידי במאי אחר, ומשתתפים בו שחקנים אחרים, רובם לא מוכרים.

בקטנה 2: בטוויטר דיווחו לי שה-BBC הכריזו על עונה שנייה. מעניין מאוד מה הולך להיות שם...

עניין של זמן, שבת 22:30, ערוץ 2

נפתח בוידוי: אני חושבת שיותר מדי זמן אני רואה תוכניות מוקלטות, וכבר שכחתי מה זה לראות תוכנית בלייב. הידיים מעקצצות לי כל הזמן להעביר קדימה או אחורה, לעצור, להמשיך, ללכת ולחזור. את רוב הפעולות אפשר לעשות עם המכשירים החכמים גם בצפייה "רגילה", יש רק אחת בעייתית: להעביר קדימה. ואני רציתי להעביר קדימה יותר מפעם אחת בפרק הבכורה של "עניין של זמן", גרסת 2012.

הסדרה המיתולוגית ההיא שודרה כשעוד הייתי בתיכון, והמשיכה לתוך השירות הצבאי שלי. למרות שהתיכוניסטים התל אביבים שהוצגו בסדרה היו קצת רחוקים מאיתנו, אהבנו לצפות בהם. בעיקר חשבנו שאורי גוטליב מאוד חמוד. ואהבנו את הפרק שבו השיר "אנה" של משינה הוקדש דווקא לדנה. והפרקים שבהם החבר'ה יצאו לשבוע בקיבוץ. אוי הנוסטלגיה. כמה קל להריץ אחורה.

כשחושבים על זה, ב"עניין של זמן" היו הרבה שחקנים טובים. רק חלקם המשיכו לעונה הנוכחית. איילת זורר, אורי גוטליב, אביב גפן, אורי בנאי, איתמר פוליאקוב, סער בדישי – כולם ויתרו, או שוויתרו עליהם. איתנו בעונה החדשה מככבים חמישה: דנה (דנה ברגר), גלי (אסתי ירושלמי), מרקוביץ' (מוש בן בסט), ויצמן (שי קפון) ושרון (שרון חזיז). הופיעו בפרק הראשון גם שחקנים שממש לא זכרתי את שמות הדמויות שלהם – תומר שרון, ירון מוטולה, ניר פרידמן. יכול להיות שהם יישארו בתמונה, יכול להיות שלא. זה לא ממש ברור.

לפרק הפתיחה שמתרחש "22 שנה אחרי", היו יותר מדי מוקדים ויותר מדי סיפורים. ניסו להכניס הכול לתוך 40 דקות – כל אחד והצרות שלו, או האהבות שלו, או הבגידות שלו. אמנם אם יעשו לי בוחן יש לי תחושה שאדע את כל התשובות, ועדיין - זה היה סלט עם שני מרכיבים יותר מדי. שלא לדבר על כך שיצרו דור המשך אצל אותו מורה מחנך מעצבן. ואחר כך דור ההמשך צד א' (הבת של שרון) מכירה את דור ההמשך צד ב' (הבן החורג של דנה), בלי לדעת שיש קשר בין ההורים.

ועוד לא אמרתי מילה על יואב צפיר, מרינה מקסימיליאן קרני, גיל פרנק ובועז קונפורטי – ובשבוע הבא תבוא גם יוליה פלוטקין, שלראשונה הכרתי ב"הישרדות". היא מגלמת את הבת של ויצמן, דמות מעצבנת ביותר. מתחשק לצעוק לה: יאללה תחזרי לבוקי, על האי את יותר נחמדה.

אז מצד אחד, נחמד לראות דרמה בעברית, ונחמד שסדרה שפעם שודרה אחה"צ לבני נוער, משודרת היום בפריים טיים (יחסי), כי כבר התבגרנו וזו שעת השידור שלנו עכשיו. אבל החוכמה, ואת זה כנראה לא הפנימו שם מספיק, היא לאוורר את העניינים. לא לדחוס עשרה סיפורים לא מנומקים ולא מפותחים, אלא לקחת שלושה קווים לכל היותר ולזרום איתם. פה זה לא טלנובלה. אפשר לקחת את הזמן. העולם חיכה כמעט עשרים שנה, הוא יחכה עוד קצת. בסך הכול, נעים לחזור "הביתה".