יוואוווו
כמה זמן לא עדכנתי...
סורי..המחשב שלי היה בבית חולים איזה שבוע בגלל וירוס מזדיין שהרס הכל..
ולצערי הרב בזמן שניסו להציל את המחשב המסכן שלי מהוירוס הנוראי, המנתח מחק את כל הקבצים במחשב שזה כולל את הסיפור..
סתםםםם ניראלכם?!!
הסיפור שלי בריא ושלם שמור עכשיו גם בדיסק, גם בדיסקט וגם במחשב בתקווה שלא יחלה יותר בוירוסים מעצבנים...
אני שמה עכשיו שני פרקים ממש ארוכים..תהנו..
הוא התיישב ליד וויקי השעין אותה על ברכיו וניסה לבדוק את הדופק שלה. כשלפתע הוא צעק לנסטיה "אמבולנס דחוףף"
פרק 24:
היא התקשרה לאמבולנס והזעיקה אותם לכתובת שבו היה ביתן. היא התקרבה לביל ושאל אותו מה יש לה.
"הדופק שלה חלש מאוד ונשימותיה קצרות" אמר לה ביל בקול מודאג. הוא נראה כל כך מבוהל הוא לא האמין שאת כל זה עשה אחיו. הוא הסתכל על גופה הרזה והשברירי של וויקי. הוא היה כולו חבול. הוא הסתכל על הבטן שלה. היא הייתה, בדיוק כמו פניה של וויק, מלאה בסימנים כחולים ואדומים. הוא סיבב אותה בעדינות על הבטן. הוא לא האמין. כל גבה היה חבול כמו גם החלק הקדמי אבל אף יותר. הוא ראה סימני שריטה פנימיים והסתכל על החדר. כל החדר היה מלא בדם. ביל ניחש מה טום עשה לה.
לפתע נשמעה אזעקת האמבולנס. הם עלו מהר לחדר, השכיבו את וויקי על האלונקה, כל אותו זמן היא הייתה מחוסרת הכרה.
נסטיה נסעה עם האמבולנס לבית החולים, וביל נשאר עם טום. הוא סיכם עם נסטיה שבבוקר הוא יגיע לבית החולים, ובינתיים ידבר עם טום.
הגיעה הבוקר. טום התעורר כאילו כלום. הוא לא זכר כלום. הוא קם וראה את ביל יושב לידו ומבטו כועס. ביל צעק על אחיו כמו שלא צעק אף פעם. טום לא הבין בהתחלה על כל המהומה. ביל הוביל אותו לחדר של וויקי. הוא נדהם לראות את כל הבלגן בחדר. בכל מקום היה דם. הוא שאל את ביל מה זה הדם הזה וביל ענה לו "על תיתמם לי עכשיו.! כאילו שאתה לא זוכר איך כמעט הרגת את וויקי.!". המילים "הרגת את וויקי, הרגת את וויקי, הרגת את וויקי" הדהדו בתוך ראשו של טום. הוא נבהל, קפץ על ביל והתחיל לתחקר אותו איפה וויקי עכשיו. הוא סיפר לו הכל. טום היה בהלם. לפתע הפלאפון של ביל צלצל. זאת הייתה נסטיה. היא אמרה לביל את שם בית החולים שעליו לקחו את וויקי. הוא ניסה להוציא פרטים אודות מצבה של וויקי אבל היא אמרה לו שזה לא לטלפון.
ביל וטום הגיעו במהירות לבית החולים. טום רץ אל נסטיה ושאל אותה מה מצבה של וויקי. אך נסטיה הייתה קרה ומסוגרת כלפיו. היא רצה לביל ואמרה לו שהיא יושנת עכשיו אבל מצבה סביר. טום נכנס ישר לחדרה של וויק. היא הייתה כל כך חיוורת. היא הייתי מחוברת להרבה צינורות ומכונות. הוא התיישב ליידה. פניה עדיין היו חבולים, ושריטות נראו על פניה החיוורות. הוא התיישב לידה ודמעות החלו לזלוג במורד לחייו. הוא לא האמין שהוא עשה את לוויקי. הוא אהב אותה יותר מכל וככה הוא פגע בה. הוא לקח את ידה ונישק אותה. הוא התכופף אליה ונשק לה. פתאום אחת המכונות החלה לצפצף. כמה דקות אחרי זה כבר היו בחדר המון רופאים. הם הוציאו משם במהירות את טום. הוא עמד ליד חלון הזכוכית שהיה על הקיר של חדרה של וויק. הוא ראה אותה שם שוכבת. מסביבה רופאים. הוא שמע שאחד הרופאים צעק "קלייר". הוא ידע בדיוק מה זה אומר.
בחדר של וויק, הרופאים:
הוא צעק "קלייר" וקירב את מכשיר ה"מחייה" (מעביר חשמל לגופו של האדם). הוא הסתכל על המכונה שצפצפה ולא היה כל שינוי. על המכונה היה פס ארוך ישר. הוא צעק שוב "קלייר" וקירב את זה לגופה של וויק. לא היה כל שינוי על המכונה. הרופא לחש "את לא עומדת לעזוב אותנו.!" וצעק שוב "קלייר". גם הפעם לא היה שינוי. כל הרופאים שבחדר כבר היו מיואשים. חוץ מאחד. הוא המשיך לנסות. "קליייר" צעק שוב, וקירב את זה לגופה השברירי של וויק. הפעם המכונה הפסיקה לצפצף. על המסך הקו הישר התחיל לעלות ולרדת. זה היה סימן טוב.
הרופא יצא מהחדר כולו מזיעה. התקרב לטום, ביל ונסטיה שעמדו שם מבוהלים ואמר להם: היא איתנו.
חדר ההמתנה, טום, ביל, ונסטיה:
הרופא יצא לפתע מחדרה של וויקי כולו מזיע אך חיוך על שפתיו.
הוא אמר להם : "היא איתנו". באותה השנייה טום חשב שהוא עצמו מתעלף. הוא היה כל כך שמח שהיא בסדר.
לאחר שבוע:
אחרי שבוע הבראתי לגמרי, הסימנים והחבלות שעל גופי עדיין נשארו. שכבתי על מיטת בית החולים ודיברתי עם נסטיה שישבה ליד מיטתה בכיסא.פתאום טום נכנס לחדר. הוא ראה שאני ערה ורץ לחבק אותי.נרתעתי מהחיבוק. פחדתי. טום הסתכל על נסטיה במבט מרמז והיא קמה מהכיסא והתכוונה לצאת מהחדר כשאמרתי לה, ברוסית כמובן (בשביל שטום לא יבין), "נסטיה, בבקשה תישארי, אני לא מסוגלת ליהיות איתו לבד באותו חדר". היא הסתכלה עליי, ואז הנהנה בהסכמה.היא פנתה לטום ואמרה לו "מצטערת אבל אין סיכוי שאני משאירה אותה לבד איתך". טום הרגיש דקירה בלב. הוא ידע שכדי לזכות שוב באמוני הוא יצטרך להתאמץ עוד הרבה מאוד.
פרק 25:
אחרי שכבר יצאתי מבית החולים נסטיה וביל החליטו שנוסעים לחופשה למלון בשביל לחגוג את ההבראה שלי. בהתחלה די התנגדתי. לא ממש היה לי כוח ומצב רוח לנסוע לחופשה – במיוחד אם החופשה הזאת כוללת את טום. אבל בסוף השתכנעתי. נסטיה שכנעה אותי. היא אמרה לי "ניראלך שניסע לחגוג את ההבראה שלך בלעדייך??!" אז פשוט נסענו.
כבר חזרתי לתפקוד מלא. ואף שכחתי מזה כמעט לגמרי.
הסימנים נעלמו כלא היו. אומנם כשנוגעים באחד הפצעים זה עדיין כואב לי אבל ממש קצת. עבר עוד שבוע בבית המלון. הפצעים הפיזיים כבר נשכחו לגמרי אבל הפצע הנפשי עוד לא הגליד. לא הייתי מסוגלת להסתכל לטום בעיניים. אומנם הלכתי עם נסטיה איתו ועם ביל לארוחות ולטייל כאילו כלום אבל אף פעם לא דיברתי איתו. התייחסתי רק לביל ונסטיה. ערב אחד נסטיה וביל הלכו למסעדה רומנטית כזאת. שמחתי בשבילה. סוף סוף היא מצאה אהבה אמיתית. ועוד לא סתם נער אלא ביל. נשמה טהורה שכמוהו.
טוב, אז בואו נחזור לאותו הלילה. ישבתי לי לבד וראיתי טלוויזיה. זה היה מן סרט אימה כזה. בסרט הראו שרוצח מצלצל בביתה של נערה שאותה הוא רוצה לרצוח. באותה השנייה גם אצלי צלצל פעמון הדלת. נבהלתי. קמתי לעט לעט ולקחתי לידי את הנעל שלי, שבמקרה זה גם מה שעשתה הדמות בסרט. בשנייה שהתחלתי לפתוח את הדלת גם בסרט הנערה התחילה לפתוח את הדלת ולפתע גם בסרט וגם אצלי בחדר נכנס מי שצלצל עם משהו ביחד. בסרט הרוצח נכנס עם סכין ענקית כזאת והוא היה זקן כזה.
כשאני פתחתי את הדלת הוא נעמד מולי. אבל לא היה לו סכין. היה לו ורד אדום ביד. כשפתחתי לא הסתכלתי למי אני פותחת.רק הסתכלתי על הטלוויזיה ועל מה שמתרחש שם. ראיתי את אותה הדמות נעמדת מול הנערה עם סכין ביד אז אוטומטית התחלתי להרביץ למי שנעמד מולי עם הנעל. ואז ראיתי אותו. זה היה טום. היה לו ורד גדול ואדום. בזמן שהרבצתי לו עם הנעל (עוד לפני ששמתי לב שזה הוא ולא איזה רוצח סדרתי עם סכין) הוא פתאום החזיק אותי במותני וקירב אותי אליו. שחכתי לרגע כל מה שקרה. שוב הינו באותו המצב כמו בפעם הראשונה שהוא אמר לי שהוא אוהב אותי. יכולתי להרגיש את נשימותיו. התחלתי להרביץ לו על חזהו שיעזוב אותי והוא לא זז. הוא רק הביט לי בעיניים עם אותו חיוך מפורסם שגרם לי פעם להתאהב בו. ידי עדיין היו על חזהו .יכולתי להרגיש עכשיו לא רק את נשימותיו אלא גם את ליבו דופק בקצב מהיר. בלי ששמתי לב אפילו הוא התקרב אלי ונישק אותי נשיקה עדינה על השפתיים. כל כך רציתי להמשיך עם הנשיקה אך דחפתי אותו ממני. הוא היה מופתע. אמרתי לו שהוא יצטרך להתאמץ עוד הרבה עד ששוב אני ארגיש שאני בוטחת בו. הוא חייך אלי ואמר "שהוא יחכה שנים כדי להוכיח לי שהוא באמת מצטער". הוא יצא מהחדר (מה שהוא לא ידע זה שהוא לא צריך לחכות שנים, כי כבר יום למחר קרה משהו).
נשכבתי על המיטה כשדמעות בעיני. כיביתי את הטלוויזיה ופעם ראשונה מזה החודשיים האחרונים שנרדמתי עם חיוך. אולי כי חשבתי על טום??!..
איך הפרקים?.
הם יצאו ממש ארוכים...!!
תגיבו..פלייייזז?..!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זאת שמתה על חיוכו המושלם XD
