Live In A Movie || סיפור על ט"ה.

הייי כולםםם

טופ אז..אני עדיין כועסת..

אבל אם כבר יש שנה חדשה למה שלא ניתן לכם עוז הזדמנות..

אז לכבוד השנה החדשה..2 פרקים..

אבל לפני זה..כמה דברים על השנה הינה והחדשה.

בתאכלס..הייתי לי אחלה שנה..

נכון שקרו כמה דברים מעצבנים אבל גם קרו כמה דברים מדהימים..

כמו נגיד..החבר המושלם שלי..

שעבר תעונת דרכים..אבל במזל יצא מזה שלם..חוץ מכמה שברים בצלעות..וביד..=(

אממ..אני מקווה שהוא לא קורא את זה..כי אז זה פאדיחות אבל אפילו אם כן..תדע שאני מתה עלייך.!!

ואפילו שהיו לנו כמה ריבים וויכוחים קטנים..אנחנו תמיד משלימים בסוף..

ושלא תעז שוב להתעצבן עלי בגלל שאני אומרת שאני הייתי מתה לראות את טום..כי אתה יודע שבסופו של דבר זה בצחוק כל מה שאני אומרת לך..

ו..קיבלתי פלא חדשיק השנה..

ו..נסעתי לאוקראינה..שזה אחד הדברים שבגללם אני אני אומרת שהשנה שעברה היית אחלה..

כי בתאכלס..אני לא יודעת מה הייתי עושה אם לא הייתי רואה את בנות הדודות המתוקות והבן דוד שלי..

הייתי מתה..טופ לא להגזים אבל אני ממש מחשה שיצא לי לראות אותם אחרי 4 שנים..

ו..זיהו בעצם..

אני מקווה שגם השנה החדשה תהייה לא פחות טובה ומשמחת מזאת שעברה..

ו..שלכולם תהייה שנה עם המון בריאות, אושר, פלאפונים חדשים XD, הרבה תגובות-שלא כמו לי.

אחרי חפירות מרובות: שני פרקים:

פרק 20:

סיימתי את הקפיצה בצורה שונה בגלל שלא יכולתי לדרוך על הרגל.עצרתי לכמה שניות. חשבתי שכולם שמו לב לטעות האיומה שעשיתי. אבל אז ראיתי מולי שוב את דמותו של טום-עם אותו החיוך המדהים. המשכתי לרקוד כאילו לא קרה כלום. שאר הריקוד הלך בסדר.

ירדתי מהבמה. וישר התיישבתי על הכיסא. המשך כאבים לא ממש עזר בזמן הריקוד והרגל שלי רק כאבה יותר ויותר. עד כדי כך שפשוט דמעות זלגו מתוך עיני. המורה לקחה את ארכת העזרה הראשונה וטיפלה ברגל שלי. שאלתי אותה בהיסוס "לנה..ממש ראו את הטעות בקפיצה?" היא שאלה אותי במבט מופתע "איזה טעות?. הריקוד שלך היה מושלם". הזכרתי לה שהייתי אמורה לנחות בצורה שונה אבל היא אמרה לי שנכון שזה היה שונה ממה שהיא לימדה אותי אבל זה היה פי אלף יותר טוב. העיניים שלי זהרו מרוב שימחה. אחרי כשעה כל הבנות עלו לבמה לתוצאות. בסופו של דבר אחרי שהורידו את כל אלה שרקדו יותר גרוע מכולן נשארנו אל הבמה: אני, נסטיה, וילדה ששמה ליזה. אני ונסטיה זכינו. לא האמנתי כששמעתי את זה. קפצתי כזאת קפיצה ענקית באוויר ורק אז נזכרתי שיש לי נקע. נפלתי על הרגל הכואבת שלי ואז כבר לגמרי לא יכולתי לזוז. לנה (המורה שלי) עזרה לי לרדת מהבמה ואז שמעתי שהשופטים אומרים "אז לוויקה שלנו יש אפילו נקע ברגל והיא רוקדת ברמה כזאת. אני חושב שבאמת מגיע לה מחיאות כפיים מכולנו".שמעתי המון מחיאות כפיים. ישר אחרי זה נסעתי עם ההורים שלי ונסטיה לבית חולים. הם עשו לי צילום ואמרו שהנקע ממש חמור. נבהלתי לרגע. חשבתי לעצמי מה יהיה עם קריירת הריקוד שלי. אז הרופא אמר שזה יעבור לי תוך חודש-חודשיים. שמחתי. הם שמו לי תחבושת על הרגל ונתנו לי זריקה של משכח כעבים. חזרתי הביתה עייפה אבל שמחה וישר נרדמתי. בבוקר הורי העירו אותי ממש מוקדם וקראו לי לסלון. אמי התחילה לדבר: "את זוכרת את המלגה שאת ונסטיה זכיתן בה בריקוד? אז..

פרק 21:

אתן עומדות לטוס בשבוע הבא. תנחשי לאן? לגרמניה.!" איך ששמעתי את זה רצתי (כמה שיכולתי עם הנקע) ישר לביתה של נסטיה. כנראה שגם לה בדיוק סיפרו את זה כי היא רצה אלי הביתה ונפגשנו באמצע הדרך בין הבתים שלנו. צעקתי לה "שמעת?!..אנחנו עומדות לפגוש אותם." היא אמרה לי שסיפרו לה. התחבקנו המון המון והחלטנו שאנחנו צריכות לחדש את המלתחה שלנו לקראת  הטיסה. הלכנו לקניון וכל אחת בזבזה איזה שלוש אלף (אני מזכירה לכם שהדמות של וויקי ממש עשירה) אם לא יותר. אני קניתי  4 זוגות סקיני ג'ינס, 4 טוניקות רגילות ממש יפות ושתי טוניקות סטרפלס. כמה גופיות צמודות עם מחשוף. שמלת מיני כזאת עם מחוך ממש יפה., כמה חצאיות מיני כשחלקן ג'ינס,חלקן רגילות, וחלקן בלון.. 3 בגדי ים שונים. ו-8 זוגות נעליים- 3 מתוכם זה נעלי עקב, 4  זוגות של נעלי בובה ומגפיים גבוהות גם כן על עקב די גבוהה. ונסטיה קנתה 5 זוגות סקיני ג'ינס,  כמה בגדי ים, כמון זוגות נעליים, ועוד איזה 15 חולצות בגזרות שונות-סטרפלס, גופיות, טוניקות, בקיצור-הכל..!

הגיע היום הגורלי ואני ונסטיה היינו כבר בשדה התעופה עם הורי שעזרו לנו עם המזוודות והכל. הורי גם סיפרו לנו שהם רצו להפתיע אותנו ולכן לא סיפרו לנו משהו. הם קנו לנו ווילה בגרמניה. היינו בהלם. אחרי חצי שעה של חיבוקים ונשיקות להורי נפרדנו מהם. אחרי 5 דקות הודיעו לנו שהמטוס עומד להמריא. התיישבנו במקומות שלנו במטוס עדיין לא מאמינות שזה באמת קורה. לא סיפרנו כלום לביל וטום. רצינו שזאת תהייה הפתעה. הגענו לכתובת הווילה שלנו והיינו פשוט המומות. לפנינו היה בית ענק..! עם 3 קומות. נכנסו לבית ונדהמנו עוד יותר. הוא היה מדהים. בדקנו את החדרים שלנו-מושלמים. הלכנו לגינה וראינו שיש שם בריכה ענקית, ג'קוזי ובכלל הכל היה מושלם. החלטתי שאני אצא למכולת לקנות אוכל ונסטיה תפרוק את המזוודות שלנו. נכנסתי למכולת ואיך השתוללתי שם. קניתי כל דבר אפשרי. בדרך חזרה  עברתי ליד מישהו שניראה לי די מוכר. לפתע שמעתי מאוחר קול מהסס במעט: "וו..ו..י..ק..י.?" הסתובבתי וראיתי את ..ביל. קפצתי עליו בחיבוק אבל נזכרתי בנקע. התיישבתי על המדרכה מרוב הכאב. הוא עזר לי לקום וסיפרתי לו הכל. הוא לא האמין.בסוף גיליתי שהוא גר 3 בתים ליד הבית שלי ושל נסטיה. אז הזמנתי אותו לקפוץ אלינו-גם כדי שהוא יעזור לי להגיע עד הבית.הלכתי כל הדרך הביתה נשענת על ביל. פתחתי את דלת הווילה וצעקתי לנסטיה "איים הואוום (באנגלית זה :אני בבית). היא ירדה במהירות וראתה לידי את ביל. היא רצה עליו ונישקה אותו. הם עמדו מחובקים כמה דקות עדיין לא מאמינים שזה לא חלום אלא מציאות. בסוף קבענו שנקפוץ אליהם הביתה. כל כך רציתי לראות את טום . הגענו אליהם. ביל ונסטיה ישבו בסלון ודיברו ואני החלטתי לעלות לחדר של טום. משהו בלב שלי אמר לי "למה את חושבת שהוא עדיין אוהב אותך?" וחלק אחר לגמרי נזכר במה שהוא אמר לי..שהוא יחכה לי.

פתחתי לעט את דלת חדרו..

נכון ארוך?!!

עכשיו להגיב..פלייז [?!]

~חג מולד שמח לכולםם~

טופ אז..אני לא ממשיכה עם הסיפור..!

זה בטח כבר ממש מעצבן אתכם אבל..אין תגובות.!!

4 תגובות?!!

לי כבר נמאס לבקש שתגיבו.!!

אני גם לא אמורה לעשות את זה..אני כותבת בשבילכם..!

אבל אם אתם לא מגיבים סימן שאפחד לא באמת קורא את הסיפור שלי אז..בשביל מה לכתוב ולהתאמץ?!

אם בכל זאת מישהו רוצה להגיד לי משהו..להגיב בפוסט למטה..למרות שאני לא באמת מצפה שתגיבו.!

בייי

הייי

אממ..אני יודעת שלא עדכנתי המון זמן אבל יש לי תירוץ...

היום בשיעור ספורט אמרו לנו לרוץ..אז רצתי..בדרך עברתי ליד איזה ילדה בכיתה.."מור". והיא נאי לא יודעת אם בטעות או לא בטעות שמה לי רגל ונפלתי. עכשיו לא סתם נפלתי אלא ממש נפלתי..החלקתי על הרצפה וכמעט שברתי את הראש.. בסוף כשחזרתי הביתה הלכתי לעשות צילומים ואמרו שיש לי נקע קל בקרסול..אוףףףף זה כל כך באסהה.

אני נזכרת כשהייתי קטנה איך שברתי את הרגל..זה היה כל כך מעצבן. אז עכשיו זה בערך אותו הדבר רק שאני בערך יכולה לדרוך על הרגל..

ועכשיו..אחרי חפירה ארכיאולוגית מעמיקה..הפרק:

פרק 20:

סיימתי את הקפיצה בצורה שונה בגלל שלא יכולתי לדרוך על הרגל במקום לסיים אותה פשוט בעמידה החלקתי על הרצפה בעמידה (כמו כשמחליקים על קרח).עצרתי לכמה שניות. חשבתי שכולם שמו לב לטעות האיומה שעשיתי. ואז ראיתי מולי שוב את דמותו של טום-עם אותו החיוך המדהים. המשכתי לרקוד כאילו לא קרה כלום. שאר הריקוד הלך בסדר.

ירדתי מהבמה. וישר התיישבתי על הכיסא. המשך כאבים לא ממש עזר בזמן הריקוד והרגל שלי רק כאבה יותר ויותר. עד כדי כך שפשוט דמעות זלגו מתוך עיני. המורה לקחה את ארכת העזרה הראשונה וטיפלה ברגל שלי. שאלתי אותה בהיסוס "לנה..ממש ראו את הטעות בקפיצה?" היא שאלה אותי במבט מופתע "איזה טעות?. הריקוד שלך היה מושלם". הזכרתי לה שהייתי אמורה לנחות בצורה שונה אבל היא אמרה לי שנכון שזה היה שונה ממה שהיא לימדה אותי אבל זה היה פי אלף יותר טוב. העיניים שלי זהרו מרוב שימחה. אחרי כשעה כל הבנות עלו לבמה לתוצאות. בסופו של דבר אחרי שהורידו את כל אלה שרקדו יותר גרוע מכולן נשארנו אל הבמה: אני, נסטיה, וילדה ששמה ליזה. אני ונסטיה זכינו. לא האמנתי כששמעתי את זה. קפצתי כזאת קפיצה ענקית באוויר ורק אז נזכרתי שיש לי נקע. נפלתי על הרגל הכואבת שלי ואז כבר לגמרי לא יכולתי לזוז. לנה (המורה שלי) עזרה לי לרדת מהבמה ואז שמעתי שהשופטים אומרים "אז לוויקה שלנו יש אפילו נקע ברגל והיא רוקדת ברמה כזאת. אני חושב שבאמת מגיע לה מחיאות כפיים מכולנו".שמעתי המון מחיאות כפיים. ישר אחרי זה נסעתי עם ההורים שלי ונסטיה לבית חולים. הם עשו לי צילום ואמרו שהנקע ממש חמור. נבהלתי לרגע. חשבתי לעצמי מה יהיה עם קריירת הריקוד שלי. אז הרופא אמר שזה יעבור לי תוך חודש-חודשיים. שמחתי. הם שמו לי תחבושת על הרגל ונתנו לי זריקה של משכח כעבים. חזרתי הביתה עייפה אבל שמחה וישר נרדמתי. בבוקר הורי העירו אותי ממש מוקדם וקראו לי לסלון. אמי התחילה לדבר: "את זוכרת את המלגה שאת ונסטיה זכיתן בה בריקוד? אז..