"הסיפור נכתב בעצם לתחרות של מעריב. אבל! בגלל שלא הצלחתי למצוא סוף מפתיע, שהוא נושא התחרות, לנושא הכללי, חיי נצח, הנה מוצג הסיפור כאן כסיפור מן המניין. הגרסא לתחרות, שאני חייבת לציין שגם הסוף המפתיע שלה לא כ"כ מפתיע, מצורפת בסוף הפוסט.

הסיפור התחיל כסיפור אלף מילים, ולמרות שלא שלחתי אותו לתחרות, לא היה בי כוח לערוך אותו.

אז, אמ, כן. ><"

***

היא דהרה בחושך. בפעימות מהירות, בקצב הולך וגובר. היער סגר עליה, האפלה הייתה מוחלטת. או שמא, היא הלעיטה את החשכה על היער. מלפנים, במשק כנפיים מולהבות, הפיץ עוף החול אור על העולם, היא וסוסה הדוהר החלו לסגור עליו. סוסה היה רוח ההרים שהצליחה היא ללכוד לצורה גשמית, והוא דהר כשד, פרי ועוצמתי. קול פרסותיו על האדמה הקשה השתלב ברשרוש היער הסבוך, והציפור האלמותית המנסה לחמוק מהם.

היא דברנה את סוסה, האדרנלין זורם בדמה, מרדף באישון לילה על ציפור אש. היא ידעה שתנצח, היא רק רצתה לדעת כיצד. היא רעבה על הרוח, בינות עצים עתיקים, מאיימים, שוחרי רעה. היא יכלה לחוש את המתח באוויר, היא הריחה את הפחד. לעולם אין לדעת מה תמצא ביער.

הלילה, היא הייתה היער. היא קפצה מעל סלעים, מכוונת את סוסה בטבעיות על-טבעית. היא הרגישה כל פינה וכל עיקול, כל מחילה חשוכה. וכעת היא יכלה לחוש בסוף מתקרב. היא חייכה לעצמה בגאווה, והדהירה את הרוח לתת את כל-כולו לפני הקצה. העוצמה, הכוח, היא יכלה כמעט ולטעום אותם על קצה לשונה. היה לה ניצוץ בעיניים, והיא שלפה את הקשת שלה.

'הנה מגיע הקצה'. היא הייתה מוכנה. תגובותיה חדות ומוחה ערני, היא הייתה באושר עילאי ובו זמנית מרוכזת כולה בפינקס. כאשר עוף החול פרש את כפניו בכוונה לעלות ולעוף מעל, היא ירתה, בדיוק ללב. העוף השמיע צווחה שהיא נצרה בזיכרונה, הרגע שלה הגיע. עוף החול צלל מטה ומטה, נופל מהצוק עליו עמדה בקצה היער. היא התבוננה בו בריכוז רב בנפילתו.

וקפצה אחריו. היא פרה ידיה לצדדים, מניחה לארץ למשוך אותה. האוויר שיחק בפניה, בשערה הרך. היא התגלגלה באוויר, ונחתה בחן על רגליה. לא היה זמן למבט לשמיים מהם נחתה; עוף החול מחכה לה.

היא ישבה בנחת בפונדק קטן על אם הדרך, ולגמה בדממה מהשיכר שלה. היא הכירה טובים יותר, אך גם לאלו כבר התרגלה בכל שנותיה. היא שתתה מהמשקה, מתענגת על החום שהוא הציע, מעלה בדמיונה זיכרונות טובים. החיים ששאבה מעוף החול לפני מספר ימים היו מהאיכותיים ביותר, ורגשותיו היו עזים. על כל רגע בחייו שהיה בראשה, היא חייכה. בני מינה התקיימו על זיכרונות ותחושות – היא לא נזקקה למזון או לשתייה, היא עשתה זאת לשם השעשוע, אך שאיבת החיים מילאה את עולמה.

היא הוסיפה זיכרונות זרים לחוויותיה האישיות, לעיתים בלי יכולת להבחין בין השניים. סוס הרוח שכלאה, שחררה אותו. היא לא הייתה מסוגלת למנוע ממנו את החופש. כעת, היא טיילה בעולם על סוס שחור זקן, אך גם זאת, רק לבינתיים. בפונדק שעצרה היא התארחה כבר מספר פעמים – והוא נהיה גרוע יותר ויותר עם הזמן. גם קהל לקוחותיו היה מפוקפק למדי. בין כל האנשים, השדים והגמדים המוזרים ששהו בפונדק, דמות כהה מכוסה בגלימה הייתה המאיימת ביותר.ושלחה בה מבטים ללא הפסקה.

היא לא שחכה כיצד לפחד. אכן, היא הייתה בת אל-מוות, אך גם על מתנה זו יש לשמור. היא ידעה שלא לפחד זה טיפשי. מצד שני, ככל שהתקדם הערב, באכזבה היא הבינה שהדמות לא תיגש אליה וכמעט התפתתה לפנות לדמות בעצמה. בסופו של דבר, הדמות בגלימה נעמדה, והתקדמה לעברה בצעד איטי ובטוח. היא לא הצליחה לראות מתחת לגלימה השחורה. היא סימנה לה להתיישב לצד שולחנה, ובדממה הרגישה את עיני הדמות בוחנות אותה.

"יש בני אדם מיוחדים", החלה הדמות, והיא לא הצליחה לזהות קול נשי או גברי. אך היא חייכה לעצמה עד כמה הערה זו נכונה- היא לא הייתה אדם, ולא אלף ולא שד ולא גמד. היא הייתה מגזע שונה. גזע נכחד.

"ויש בכך את היתרונות שלו, ללא ספק, יתרונות כה רבים", אמר הזר, והיא הצליחה לחוש בחיוך בדבריו. היא ניסתה להרגיש את ההילה שלו, ללא הצלחה, ועובדה זו הדאיגה אותה אף יותר- לכל יצור חי בעולם הזה הייתה הילה.

היא נעה באי נוחות. הזר לגם מהמשקה שהביא עימו. הם ישבו בדממה, כל אחד שקוע במחשבותיו.

"מדוע אינך עוזבת?" שאל הזר, כמעט בתמימות. היא לא יכלה שלא לחייך.

"סקרנות. האם לא היית רוצה לדעת מדוע ערב שלם שולח בך זר מבטים חוקרים? אני רוצה לחיות הכול". היא לא הסתירה את קיומה וחייה.

הזר נראה מרוצה מהתשובה. נראה כאילו חזר לחוט מחשבה קודם, כאשר סיים לעסוק בחשדותיה כלפיו.

"לאנשים מיוחדים יש גם חסרונות", שיחק עם הספל שלו, "הם לבד בייחוד. אין להם עם מי לחלוק רגשותיהם".

היא הביטה בו בחשד. לרגע קולו נשמע לה מוכר, כאילו מחלום, מחיים אחרים אך לגמרי שלה. ואולי היו אלו המילים עצמן? בחיים אחרים היא חיה עם בני מינה. רבים, אלפים, מיליונים. בני אלמוות שמתו. כעת נותרה רק היא. היא העבירה את ידה בשערה באיטיות, כמנסה להרגיע את עצמה.

"לכל נושא שני צדדים. גם לאל-מוות", אמר בחלקלקות, והתחיל להניע את אצבעותיו הארוכות כמנגן על פסנתר באוויר. הוא המשיך מספר שניות ולאחר מכן נעצר בפתאומיות. "אך לבדידות בחיי אינסוף יש רק צד אחד", הוא טען, ולא היה ניתן להטיל בו ספק. הוא רכן לעברה, כלפי מרכז השולחן, ובאיטיות מטריפה הוריד מפניו את ברדסו. היה זה אביה, אביה שמת לפני עידן ועידנים.

נשמתה נקטעה ממנה. היא הייתה זקוקה לתפוס את ראשה בידיה בכדי לוודא שאינו נופל, שהיא אינה מסתחררת.

"אינך צריכה לסבול כל זאת", לחש לה אביה בקול רך ואוהב. "אל לך לסבול נצח בעולם ללא יקיריך", אמר לה. הוא צדק. היא ידעה זאת מזמן, הבינה הכול לאחר חייה. היא הייתה צריכה להצטרף למשפחתה, לבני מינה, לחיות עמם לנצח. פעמים כה רבות היא חלמה על כך, כמהה לכך. היה זה הדבר הנכון לעשות; ולא מתוך פחד או ייאוש. הייתה זו דרכו של הצדק. משפחתה הייתה לה הכול. מותה, חייה, לא היה עוד דבר.

לא היה עוד דבר, ולא היה עוד איש. אך היה אותה.

"לא, אבא", דמעה זלגה מעיניה, "אינך מבין. כאן אני חיה בשביל כל אחד ואחד מאיתנו שמת. אני משלימה את כל החסר שהשארתם כאשר עזבתם".

היא התעטפה כילדה קטנה במעיל הפרווה השחור שלה, וליטפה את שערה השחור הרך. לרגע הרגישה כמו הילדה הקטנה של אביה.

היא אספה פרחים יבשים בכף ידה. "אני אחרונת הצעירים בעולם, ואני כאן לנצח כדי לספר את הסיפור שלנו", אמרה לו, כמילה אחרונה, ונשפה בעדינות את הפרחים היבשים עליו. כל רגע היה לנצח, כאשר העלים עפו על הרוח עד אשר פגעו בדמות אביה, כחץ חודר, מבריחים את האשליה מהעולם.

היא דהרה בחושך. בפעימות מהירות, בקצב הולך וגובר. הכאב סגר עליה, הבדידות הייתה מוחלטת. או שמא, היא הביאה את זה על עצמה. היא יכולה לעזוב. לעשות הכול הרבה יותר קל. אך היא כאן בשביל להישאר בשבילם, בשבילה. היא הייתה, אחרי הכול, צעירה לנצח.

***

גרסאת תחרות.