קטע שיצא לי לכתוב, אחרי תקופה די יבשה. אין ממש פואנטה, אבל היה נורא נחמד לכתוב. קרדיט לא-מוגבל לברק.

:)

אולמות אפלים, ריקים מנפש חיה, מהדהדים את קולה של הדממה. בתי-נשף, אשר בזמנים קדומים מילאו אותם צלילי השמחה והזמר, ריקודי האושר, והאדום הזורם, ניצבים כעת נטושים, מוחזקים כשבויים לאפלת הלילה. וילונות שחורים כבדים מוסטים כנגד החלונות הצרפתיים, והאבק מכסה את הרצפה הקרה.  אין אדם הנכנס לאחוזה, אך יותר מזאת, אין אדם יוצא.

עיניים נפקחות. רגע אחד של הפתעה, והחיוך מופיע. העיניים צהובות ודקות, כשל חתול בר היוצא לטרף, וניצוץ מטורף. הבוהק חותך את האפלה, העיניים מחפשות בזריזות על טבעית סימנים לחיים. איש אינו יכול להתעלם מהעקצוץ הנוראי העובר בגופו. היא תופסת. היא יודעת מדוע היא כאן, היא יודעת מה היא עושה.

העברת יד על שערה החלק, והיא בדרכה. היא יוצאת מחדרה המהודר, מתוק בניחוח של מוות, ונכנסת לאולם הנשפים. קול עקביה על רצפת השיש מהדהדים בתרועה רמה, מכריזים על בואה. היא הולכת בגאווה, בתנועות חתוליות, מפלסת את דרכה ומעיפה את האבק המצטבר לצדדים.

ידית של דלת ענק נעה באיטיות, והיא נפתחת. בחדר האורחים יושבים אצילים קפואים בבגדי פאר, קופסת תכשיטים נפתחת, ואיתה זוגות עיניים צהובים מכל עבר.  הפאר, הרברבנות, ניתן לחוש בעושר בכל חוט זהוב בכורסאות החדר. היא הייתה שואפת את אוויר העושר לריאותיה, לו הייתה חיה, וכך עומדת לה, זקופה וגאה, מעירה את כל אציליה.

היא בוהקת בלובנה מתוך החשכה, מעניקה כוסות זכוכית מלאים נוזל אדום וסמיך לכל אחד מהם, נזכרת ברפרוף קל, כאוושת רוח, כיצד העניקה להם את נשיקת המוות, לפני זמן כה רב, בימים הטובים, מהרהרת לעצמה בחיוך.  הם גם זוכרים. היא מהנהנת להם בנימוס, הם עומדים לחזור, היא מבטיחה.

היא פורצת את דרכה מבעד לחלון, הם אחריה, היא יודעת, ויוצאת לשמי הלילה.

היערות מרשרשים סביבו. הצלילים הנוראיים אשר יוצרים הענפים המשתכשכים זה בזה, ואין-ספור העלים הנישאים לכל עבר, לעולם לא יעניקו תחושה של שקט. נהפכו, ביער הכול זז באופן תמידי, העצים סוגרים עליך בכל צעד, והחשכה מוחלטת, גם כאשר השמש זורחת במלוא עוצמתה.

היער משקר; ברגע הראשון, בקלות ניתן להאמין שהעלים באים לחבק אותך, והעצים סוגרים עליך מפני סכנה, והצלילים המוזרים הם בעצם סימפוניה צבעונית של תזמורת אשר הוקמה למענך בלבד. אך כל זה אינו אלא אשליה. הוא ואבות אבותיו חיים די והותר זמן ביער בכדי לא להיכנע לכוח המושך אותם.

היער אינו מקום אשר טוב לחיות בו לבד, זאת הוא יודע.  אינך יכול לישון, אינך יכול לנוח ולו לרגע – היער ער כל הזמן. וכל היצורים אשר מתגוררים בו, אשר נכנעו לכוחו, משרתים אותו. כל שועל או ינשוף, לא ניתן לחזות דבר מראש. הוא לעולם לא לבדו, מוקף באופן תמידי באויבים. הוא ממשיך לרוץ.

ארבעת כפותיו הגדולות מרעידות את האדמה, וכל תנועה שלו מאיימת. הוא לא מפסיק, אסור לו להפסיק. בזמנים עברו, כך ידע מאבותיו הקדומים, לא היה כך. בעולם טוב יותר, הוא היה נשאר במקומו הנכבד בראש היער, לעולם לא מזדנב בפחד מזאבים.  דבר לא נשאר מימים קדומים, מלבד המיתוס.

והוא גילה בדרך הקשה כי מיתוס אינו מספיק. הוא רץ כנפש פרא ברחבי היער, בחצי זעם חצי אימה, שואג את שאגתו האיומה, מרעיד את עלים, משיב מלחמה. במרחק רב הוא רואה כתם אדום; הוא מכיר את היער, למרות הכול, ויודע כי משהו לא במקומו. הוא מתגנב בחשאיות, בחסות האפלה השולטת, ורואה את הילדה.

יער זה לא מקום בשביל ילדה קטנה.

בחלקיק שנייה הוא כבר יודע כיצד הוא קופץ, איפה הוא נושך, איך הוא הורג. שריריו מתוחים, וקצב ליבו עולה עוד ועוד, הוא שומע את התופים מהדהדים באוזניו. במוחו אין דבר מלבד הגלימה האדומה, כה מפתה, כה מברכת, ולרגע חולני אחד גופו מתאחד עם נשמת היער, והוא קופץ.

הילדה נעלמת ומופיעה במקום אחר. היא מחייכת. רגע של הפתעה, והוא מבין. הוא מתנתק מהיער, זורק מעליו שאריות של אפלה. הילדה נעלמת, והוא יודע מה הוא עושה. בשאגה פראית הוא יוצא מהיער לחיבוקו של הלילה.

שאגה מרעידה ומאיימת נשמעת, והוא מנסה להתמתח, אך דפנות המעורה סוגרים עליו. הוא שואג בתסכול, פורש את כנפו הימנית בכעס, ופוגע בקיר האבן הקר. בצעד נואש הוא מחזיר את הכנף מתחת לגופו, מתבונן זמן מה במערה הארורה שחוסמת ממנו את המרחב, וממשיך לנסות להירדם.

הקשקשים הירוקים שלו לא ראו אור שמש מזה שנים רבות, שלא לדבר על כל האש המצטברת בתוכו אשר לא עשה בה שימוש. הוא לא היה בטוח אם נותר בו משהו כלל. הוא לא זכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהשתמש ביכולותיו, מתי לאחרונה הפחיד או צלה בן-תמותה עלוב.

בזיכרונו עוד שוטטו נגיעות של הימים הטובים, תמונות חצי-מעורפלות על כפרים ששרף, ארמונות שבזז, גיבורים שהפיל. היו אלו שנים של חסד לעמו, עשורים של מלחמות רוויות תהילה, תכסיסים שפלים ומשחקי כבוד. כל יצורי העולם נהגו בו בכבוד הראוי, ובין דרקון לדרקון הייתה מלחמה אשר הייתה ראויה יותר מכל אוצר.

ואוצרות, הוא חושב לעצמו בצחוק מריר, אוצרות יש לו די והותר.  ערמות של זהב, הרים של כסף, נהרות של קריסטלים. מכושף, מצועצע או רק נוצץ – הוא דאג להשיג הכול. הוא נלחם קשה על האוצרות שלו, שהרי שוויו של דרקון מוערך במהירותו, גילו ואוצרותיו.  והוא בהחלט ידע מה ערכו.

בימים חשוכים אלו, הוא יודע, ערכו מתאפס עד כדי עליבות נפש. מה לו כל אוצרותיו חסרי התכלית, חסרי השימוש, אף בוהק ניצוצם החל מכאיב בעיניו במשך השנים.  הם שכבו שם והעלו אבק, תזכורת רועמת ורועשת לכל אשר איבד.  לא היה לו טעם בהם, או בגילו ובמהירותו, כל עוד שכב במערה הקטנה והחנוקה, בודד שניכם כה רבות.

הוא שכב שם, והוא ימשיך. הוא יידע שבנסיבות אחרות, ייתכן כי היה נהרג בידי אביר אציל נפש, מנוצח על ידי דרקון אחר, או מאבד את כל רכושו במרמה. ועם זאת, כל אחד מהאפשרויות הללו קרצה לו יותר מהחיים-לא-חיים אשר ניהל כעת.

היה זה עידן מרושע. אכזרי, הוא חשב לעצמו, להניח לכל אותם יצורים אל-מותים להמשיך לחיות מעידנים מפוארים לתקופה זו. היו זמנים בהם העריכו אומץ וגבורה, את השליט ולא את הקורבן. מעשי ראווה זכו לשירי הלל, והחזקים היו מנצחים. עידן הגיבורים חלף.

הוא יודע מה הוא עושה. בקריאה רמה, אשר עלתה על כל רחשי העולם, הוא פרש את כנפיו, ממוטט את המערה, ויצא לתוך הלילה.

* * *

צלילים שמימיים ניגנו ברקע, כאשר עוד כוכב נופל. הם היו בשום-מקום, מרחפים באוויר, שומרים על עצמם יציבים, מתבוננים מסביבם ולא רואים אלא קטיפה שחורה אינסופית אשר בה שזורים כוכבים נוצצים. בעיני כל הנוכחים, הכוכבים כבר לא זהרו כפי שזהרו בעבר.

לא היה ברור מהיכן בוקעים הצלילים, ואיש לא הרגיש בנוח להוציא הגה, אך בכל זאת, רחש ההתרגשות הורגש באוויר. החדות הדקה שנשמעת אך ורק באוזן מיומנת עברה מיצור ליצור, אם כי איש לא ידע במה מדובר. הם לא הוזמנו לבוא, לא נשלחה הזמנה או קריאה, אך כל אחד מהם ידע כי זהו מקומו.

חלקם התבוננו זה בזה בעוינות, אך לא היה זה המקום והזמן לדאוג ליריבויות עתיקות. המעמד דרש כבוד ואצילות נפש מכל הנוכחים, והיה זה הדבר שהם ידעו להעניק יותר מכל. חלקם חייכו, חלקם נראו מתוחים עד כדי מריטת עצבים, אף הנעימות השמימיות דאגו לשמור על קצב לב, למי שעוד היה לב פועם, אחיד בין כולם. פעימה, פעימה, פעימה.

רחישות של מים זורמים, מתחלפים ברוח נושבת. הנוכחים יכלו לחוש זאת בגופם, את חום הלהבה, את מגע הקרקע הקשה.  הכול התנקז לרגע אחד בו הרגישו את העננים, מגע העולם, נובע מתוכם, מזין את הנברא. רגע של שקט לפני הסערה. הכול התפרץ מסביבם, עמודים של אש, שורפים ומעכלים, מתרוצצים מסביב ללא רוגע. גלים אימתניים שטופים ועוברים, חוזרים והולכים, לעולם לא נחים. הם נלחמו זה מזה, מאבקי כוחות על טבעיים שלא ראה העולם, ורעש אשר פילח את השאננות.

הם עמדו בעין הסערה. דבר לא נגע בהם. רחש של בריאה, הם הרגישו אותה מתקרבת. היא נובעת מתוכם, מרצונותיהם ומכל התקוות הכמוסות ביותר. אנרגיה טהורה שהם מביאים ליצירה מוחשית, הם כמעט ויכלו להושיט את ידם ולגעת בה, היא הייתה כה קרובה אליהם.  שאיפות וכמיהות ותשוקה –

היא נבראה. מבורכת, חזקה. הילדה שלהם, ואמא של כולם. המלכה נולדה מחדש.