אם אני אוהב אותך אתה בחיים לא תדע מזה.

ואם כן תדע אז זה בטוח לא יהיה כי אמרתי לך.

אני לא מסוגלת להגיד משהו כזה כי אני מפחדת. אני מפחדת שתרגיש נגעל מזה שאני אוהבת אותך. שתחשוב "יופי באמת זה בדיוק מה שאני צריך עכשיו על הראש שלי. שזאתי תתאהב בי. תכלס, אפשר יהיה לנצל אותה קצת.. אבל לא עכשיו". אני לא רוצה שתחשוב ככה. אני רוצה שתחשוב שאני מיוחדת. שאני לא כמו כל שאר הבנות שמחזרות שאחריך. אבל לפחות להם יש אומץ לחזר אחרי מישהו.

אמא שלי תמיד אומרת שאהבה תגיע אליי לבד ושאם אם מישהו יאהב אותי הוא כבר יירדוף אחריי ושאני לא צריכה לרדוף אחרי מי שאני אוהבת. אבל אני מבולבלת מזה.. אם אני לא אטרח להראות לו שאני מרגישה אליו משהו, אז לא יקרה בינינו כלום אלא אם כן הוא ירגיש אליי משהו בעצמו? ואם הוא לא ישים לב אליי, ישכח ממני, זה הרי מוריד סיכויים.. אוף.. האהבה הזאת..

הלוואי ולא הייתה קיימת בכלל... עד כמה שהיה יכול להיות עצוב בעולם אבל לפחות היו לנו פחות בעיות...

נ.ב

פסח שמייח וכשר [מצות זה מגעיל]

טוב.

תעשי מה שבא לך, תשכחי ממני, מאיתנו, מכל הדברים שהיו לנו ביחד.

אולי פתאום נראה לך ששכחת מכל הכיף שהיה לנו. החלטת לחפש ריגושים חדשים.

אז תנחשי מה?! אני לא יויו!

אני לא פה מתי שאת קוראת לי ואז נעלמת ברגע שאת לא צריכה אותי!

אני בנאדם!

אני חיה ונושמת ומלאה ברגשות!

וברגע שאת לא צריכה אותי, ברגע שאני קולטת את זה ממך בצורה כלשהי, או קוראת על זה בבלוג שלך, נופלת לי עוד חתיכה מהלב...

ולמרות הכל. את יודעת. שאני שלך. לנצח =[

אתם יודעים איך זה מרגיש כשעצובים עד כדי כך שכל הגוף זועק מכאבים?

איך זה מרגיש כשהתסכול גובר על כל רגש של אושר אפשרי לא מאפשר לכם לנשום נורמלי?

כשהלב מחסיר פעימה? חוסם דרכי נשימה..

כשהמוח מסרב לתפקד

רק מזכיר כל פעם מחדש את אותם הרגעים ומהחשבות שגורמות לכם לסבל?

מותיר אתכם ללא תקווה.

העולם שלנו אכזר.

אכזר ואי-איכפתי אחד כלפי השני. אנחנו מוכנים לשבת בצד ולהתבונן כיצד אדם נלחם על נשימתו האחרונה.

משחקים אותה "ראש קטן" ומתעלמים. אף אחד לא יאשים אותנו. אנחנו "לא ראינו". ונמשיך להיות עיוורים.

כואב. כ"כ כואב לדעת שיכולתי לעשות משהו, לעצור משהו, לשנות, לפעול אחרת, ולא עשיתי כלום. אי אפשר לסובב את הגלגל לאחור, לצערי.

כמה שהייתי רוצה, לפחות חצי סיבוב.

כל פוסט שלי כולל את הקושי שלי לנשום. הקושי הזה גובר עליי מיום ליום. אני באמת לא יכולה יותר. אני רוצה לבוא ולהגיד לכם הכל בפרצוף. להתוודות.

להוריד מעצמי את כל הזבל הזה, המסיכות המגעילות שחונקות אותי.

להגיד לכם הכל הכל הכל הכל על כוווללםםם ולא לברוח! לעמוד מולכם! ל-ה-ת-מ-ו-ד-ד.

אבל אני אברח. אם היה לאן אולי הייתי אומרת, אבל אין לאן.

אני אשאר מסיכה, ואתם תתקדמו הלאה. עד שיום בהיר אתם תמשיכו בחייכם, אני אתוודה, ואפסיק את שלי ללא כל חרטות.

אל תתנו לאדישות להרוג אותם, ואותי.