וואו איזה אבסורד

היה היה פעם ילד. ילד שקט, ביישן, עם שיער שחור מתולתל עד כאב ועיניים אטומות. שערותיו היו מתבדרות ברוח שנשבה מהחלון הפרוץ לרווחה, עיניו ממצמצות בחוזקה להגן מפני השמש. פניו היו עגולות ולבנות, כמעט כמו הירח. ואם היית מצליח לגרום לו לחייך, הרווח בין השיניים שלו גרם לך לחייך בעצמך.
לילד היה יופי עדין, כמעט עצוב. ילד כזה שמתחשק לחבק ולפרוע את השיער ולמחות דמעות פנינה ולהגיד שהכל יהיה בסדר.
להגיד שלא לנצח הוא יהיה בודד. לומר שלא תמיד יתנכלו לו הילדים האחרים. לעודד, שלא תמיד יצטרך לברוח לשירותים כדי לבכות את דמעות הפנינה שלו אחרי שפרעו לו את השיער קצת יותר מידי.
לחייך אליו ולומר - אני כאן.
אבל אז הוא בורח, מתרחק ממך בריצה. פני הירח שלו מתכרכמות והעיניים הופכים אטומות, וכך גם הלב.
אף אחד לא אוהב ילדים עם יופי עצוב.