הגיהינום השמימי של פלדגאסט

"יש לחשוש מארבעה עיתונים עוינים יותר מאלף רימונים"

נפוליאון בונפרטה

(והוא עוד חי רק בראשיתה של העיתונות...)

זה זמן רב תוהה לה קגו על מעמדה של העיתונות בישראל. לה קגו חושב (זה קורה לו מדי פעם בפעם) כי העיתונות היא מהגורמים המשפיעים ביותר על חשיבתו של האזרח הישראלי. רוב הדעות שלנו נבנות ומיוצרות על ידי העיתונות ומה שהיא בוחרת להעביר לנו. לה קגו אינו מאמין בתיאורית הקונספירציה הטוענת כי העיתונות הישראלית מייצגת באופן חד צדדי את השמאל ודעותיו; לה קגו מאמין כי העיתונות בוחרת למלא את תפקידה בצורה הרווחית ביותר לעצמה, ללא התחשבות בגורמים שוליים כמו האמת, ההגינות וטובתה של מדינת ישראל. עד כאן, אפשר להבין, אחרי הכל זוהי לא תופעה יוצאת דופן במיוחד בנוף המזרח-תיכוני. אולם כשהתופעה הזאת משפיעה על חשיבתו של עם שלם, ולפיכך על פעולותיה של מדינה שלמה, המצב מסוכן מאד.

את עורכי ידיעות אחרונות ומעריב לא מעסיק המרדף אחר האמת, מעסיקה אותם השאלה כיצד להעלות עוד יותר את קצב המחירות. ואיך עושים דבר כזה? על ידי פרסום ידיעות מעניינות ובומבסטיות. "הנשיא הטריד מינית את עובדות לשכתו" זו ידיעה מעניינת לאזרח הישראלי תאב הרכילות. אף אחד לא טורח באמת לציין שמדובר בחשדות חסרי ביסוס, כי "שמועה מספרת שהנשיא הטריד את עובדות לשכתו" זה לא כל כך מעניין וגם מוריד מאמינותו של העיתון. כך יום אחד בלבד לאחר שבחורה תמהונית מספרת כי הנשיא הטריד אותה מינית, מדינה שלמה יודעת היטב שנשיא מדינת ישראל הוא אנס, רוצח, גנב וחולירע משוחד. ואם נשאל מישהו איך הוא קובע האשמה מזעזעת כל כך ללא ראיות חותכות, סביר להניח שיענה "מה זאת אומרת, הרי זה היה כתוב בעיתון!" ומאיפה העיתון יודע? "טוב, כתבנו בריבוע הקטן בסוף הכתבה בעמ' 22 משמאל למטה שמדובר בחשד לא מבוסס". את האזרח הממוצע לא מעניין לקרוא את האותיות הקטנות, את האזרח הממוצע מעניין לרכל עם השכנה ולקטר עד לאיפה הגיעה המדינה שלנו: "כולם מושחתים, כולם אנסים, והממשלה אשמה בכל". כך העיתונות מעוותת ומנפחת כל שמועה חסרת ביסוס למימדים של פרשת ענק, כי זה מועיל למכירות. היועץ המשפטי לממשלה, שרואה את הלחץ הציבורי העצום עליו, (לחץ שהונע על ידי מי אם לא התקשורת) ממהר לפרסם כתב אישום שמועתק מילה במילה מן הכותרת הראשית של מעריב. כעבור חצי שנה, כשמתברר שבעצם אין הוכחות לכלום ועדותה של המתלוננת (ועשרת חברותיה שקפצו על המציאה) חסרת כל ביסוס, כבר מאוחר מדי - שמו של הנשיא הוכתם לנצח וקריירתו נקטעה באיבה. כשמתברר שכתב האישום היה מנופח וליועץ לא היתה ברירה אלא להחזיר אותו למימדיו הטבעיים, התקשורת עטה על המציאה כמוצאת שלל רב וחוגגת על חשבונו של היועץ המשפטי הפעם. וקצב המכירות, כמובן, עולה.

במציאת ישראל נוצר מצב בו התקשורת היא זו הקובעת אם נצא למלחמה, אם הממשלה תשרוד, אם יערכו בחירות חדשות וגם מי יזכה. באמצעות לחצים תמידיים על דעת הקהל, שלוחץ בתורו על השלטון, מנוהלת מדינת ישראל כראות עיניהם של רפי גינת וגדי סוקניק. אולם לא זה הדבר הנורא באמת: הדבר הקשה הוא שעם ישראל עובר שטיפת מוח יומיומית שמנוהלת לא על ידי שלטון טוטליטרי סטייל 1984, אלא על ידי סמל החירות והדמוקרטיה, העיתונות החופשית. כל מחשבותינו ודעותינו על המתנהל במדינה מעוצבות כחומר ביד היוצר של התקשורת. לא מדובר רק בפרשת האונס שהתכווצה לפרשת החיבוק של הנשיא קצב; מדובר בהכל, החל מדעתנו על תוצאות המלחמה בלבנון (ועדות חקירה, דו"חות מצב, פיטורים, התפטרויות, פרשיות ומחדלים הרבה יותר מעניינים מ'ניצחנו, הכל בסדר') וכלה בהתנהלות ההתנתקות (כותרת כמו 'המון מתנחלים ביצעו לינץ' בנער פלשתיני' מושכת רייטינג, אז למי אכפת שהנער היה חמוש בקלצ'ניקוב, ריסס לכל הכיוונים ושהוא בכלל חבר בחמאס, לזה אנחנו כבר רגילים).

למרבה המזל, אין הדברים נוראים כל כך. אז נכון, העם עובר שטיפת מוח, אבל האנשים מתחילים להתעורר. ראוי שכל אדם ואדם בישראל, כשהוא פותח עיתון, יחשוב כדבר ראשון "במה הכתבה הזו מועילה לעיתון". אם נטרח לקרוא את האותיות הקטנות, נגלה פעמים רבות שהכותרת הבומביסטית מנופחת ומוגזמת באופן מעורר כעס. אם נערוך תחקיר מקיף יותר על העניין, יתעורר בנו חשק שלא לפתוח עיתון לעולם. כמאמר אחד מחיילי המילואים לעיתונאי נחום ברנע בזמן מלחמת לבנון: "הרגשנו שאנחנו תוקפים לכיוון הלא נכון - הרגשנו שעלינו לסובב את הטנקים והמקלעים ולעלות על משרדי התקשורת והעיתונאים". (כמובן שהציטוט פורסם באותיות קטנות בסוף הכתבה, ושמץ ממנו לא ניכר בכותרת).

ולמי שרוצה דוגמא... במקרה פורסמה אחת מצויינת כזו בבלוג שאני קורא קבוע שלו. הכותב כלל לא כיוון לאן שאני כיוונתי, אבל בין כה וכה הפוסט שלו מתאר מקרה קלאסי של הונאה בידי התקשורת. http://israblog.co.il/favframe.asp?blog=209718