בא לי לחזור לכתוב. מלא. הרבה יותר מציוצים. ושיהיה גורם אחר שרואה את זה ושאני לא אהיה תחת שם מזוהה.
בא לי לקחת מחברת למצפה רמון מחר ולהיות שם לבד ולקרוא ולכתוב לבד לבד לבד לבד לבד.
המחנק עם הנורה האדומה של יותר-מדי-זמן-לא-יצאתי-מהעיר התחיל בחצות כשסיימתי את המשמרת.
אני צריכה שינוי. אני צריכה משהו חדש.
בכרונולוגיית המחשבות במשמרת עוד הרהרתי אם הדבר החדש הזה צריך להיות לחזור לאתר היכרויות ההוא שמאסתי בו תוך שבועיים לפני שנה.
אבל לא, זה די ליים ואני לא אמצא אף אחד שיבין אותי שם ממילא.
ואז -> מחשבות על כמה זה יהיה נהדר, באמת, מחר לנסוע למצפה לאיזה יום, אני גם ככה פנויה, אני אשכב לי על שק שינה במכתש כשהראש מורם על התיק ואקרא עד הסוף את כל הספר של יעל הדיה שהכתיבה שלה קצת מזככת עבורי, ואם יהיה לי מזל אולי גם אף אחד לא יהיה על הר גמל ולא יפריע לי לשהות שם ולהתנתק ולהשקיף ואולי לשמוע מוזיקה אם יבוא לי.
ואני אהיה בלי החתול.
ואז: הדאון. נכון. גם אם בא לי, כמה שאני אהיה כמהה לזה, אני לא יכולה באמת לעבור לגור במקום שהוא לא המרכז בגלל המחוייבות המשפחתית.
ואז המחשבות עליו. ועל זה שבחיים לא קרה לי שהוא רצה להתנתק. החברות שלנו עמדה עד עכשיו בהכל.
"אם אחרי שעשית לי את הדבר הזה המשכתי לדבר איתך, אם אחרי ששכבת איתי והעדפת ללכת להופעה אחרי זה ולשלוח אותי בחזרה לחיפה, אם אחרי הדבר הזה המשכתי לדבר איתך, את יכולה להיות רגועה", זה מה שהוא אמר פעם אחת.
אבל עכשיו הוא במצב רע ולא מרגיש שאני זה המקום שהוא יכול לנוח בו.
והגוש בגרון כבר ענקי ענקי ואני לא יכולה יותר ובוכה מלא ומרגישה שהוא הבן אדם שאני הכי אוהבת בעולם, שאני חייבת בהקדם האפשרי לנסוע אליו ולתת לו חיבוק ענקי ולהוכיח לו שאני אוהבת אותו נורא ושווי מנט טו בי ושבוא נחזור להיות ביחד וזהו - אבל בלי סקס לעת עתה - למה זה כזה סיפור בכלל, סקס? - או לשלוח לו מייל על כמה שכואב לי, בעיקר, לאבד חבר ממש טוב, את הבן אדם היחיד שבאמת היה לי טוב איתו, ושלם איתו, ומקבל איתו, ושזה כואב.
אני רואה בדרך את מגדלי עזריאלי אבל אני לא רוצה לראות אותם. אני רוצה לראות נופים של הרים חומים והמון שמיים ואוויר יבש. ובלי אנשים מסביב בכלל, שעוברים לידי ברחוב ויכולים לראות את הדמעות שלי, וואט דה פאק, מה אתם עושים פה בכלל, לכו מפה.
ואז נכנסת לדירה הקטנה, עם החתול המיילל, שמטפס עליי, ומיילל, ושלא איכפת לו בכלל שאני שבורה כאן ושצריך לתת לי אמפתיה.
לא, לא קרה שום דבר מיוחד היום שעורר את כל זה.
-זהירות, פוסט זה לא נערך ולא נקרא מחדש אחרי הכתיבה ולפני השליחה, על אחריותכם. -
בבלוג זה
בכל הבלוגים
