בעולם שדוחה אותי החוצה ממנו, היא העוגן היחיד שלי.
הראש שפוף , המצברוח ברצפה, הכל נראה הכי שחור שיש.
ואז היא נכנסת הביתה וצובעת לי את היום.
מחבקת, מנחמת, מתיישבת עליי, מביטה עמוק לעיניים ומבטיחה שיהיה בסדר.
ממעמקי התסכול אני מרשה לה לשלוח יד ולהוביל אותי למעלה. לראות אנשים, ליישר את הגב, לקבל מחמאה, לשתות לרקוד לעשן
הראש מסתובב מהשינוי הקיצוני שהיא הביאה עליי.
מחזיקה אותי קרוב אליה ליד כולם, תראו, היא שלי. עוטפת אותי במבט לח ולוחשת לי באוזן, "אני חרמנית".
מפזרות דרישות שלום לכולם וממהרות הביתה, שם אני אשכיב אותה על המיטה שלנו ואזיין אותה הכי לוהט שרק אפשר.
היא צועקת ודוחפת את הראש שלי לתוכה, דוהרת ומתפוצצת עליי. ואני שיכורה ממנה ולא מבינה איך לפני שעתיים נתתי לכאלה זוטות להעיב על כל האושר הזה שיש לי בידיים.