אהבה ראשונה, אכזבה ראשונה.

אחרי חודשיים וקצת, סוף - סוף פרק!

קצת קצר מהרגיל, וקצת פחות מושקע מהרגיל, אבל באמת שלא היה לי זמן.

אני אשתדל לעשות פרקים בתדירות גבוהה יותר, אך אני לא מבטיחה כלום.

כל התלמידים שישבו בחצר הביטו בילדה היפהפייה שנכנסה דרך השער. היא היתה כ''כ בטוחה בעצמה. או לפחות נראתה כך,

כאילו ידעה שהיא היפה ביותר. היא התקרבה אל קבוצת תלמידים, ושיערה השטני עף קצת ברוח. עיניה הגדולות היו מודגשות

בעיפרון כחול, ושפתיה באודם אדום. "אתם יכולים להראות לי איפה שכבת י''א?" היא שאלה את הקבוצה הקרובה.

"כן, ב..ב..טח." אחד מהתלמידים מלמל. הוא קם והלך נרגש לידה. אחריו כל חבריו קמו והלכו אחריה.

הם הובילו אותה לשכבה, והיא נכנסה דרך הדלת.

"בן כרמי? נו ווי. מה אתה עושה פה?" היא שאלה בהפתעה.

=פרק מס' 42=

"שרון." בן אמר בפה פעור והתקרב לעברה.

"מה אתה עומד מולי ככה? תביא חיבוק." היא חייכה אליו וחיבקה אותו.

"לא ידעתי שאת חוזרת, ועוד היום... בכלל." הוא שיקר.

"אוה, אני אמרתי לך, שאני אחזור בראשון לאוקטובר." היא ניסתה להזכיר. "לא משנה."

-

"עומרי, תקשיב רגע, תודה על הכל... אבל אני לא רוצה שבן יראה אותנו ביחד, אז אני אחכה כאן כמה דקות, ואכנס לבד." אמרתי.

"אבל את תאחרי לשיעור," עומרי העיר.

"כן, לא נורא." עניתי בחיוך.

"נו אני אשאר, יאלה כנסי."

"וואי תודה." חיבקתי אותו ונכנסתי לביה''ס במהרה לפני שהתחיל השיעור. הלכתי לכיוון שכבת י''א,

עד שלפתע ראיתי את בן עומד, נרגש במיוחד, ולידו מישהי מוכרת מאוד, שהיתה יותר מדי קרובה אליו.

"ואו. היא פשוט מדהימה." עופר נאנח לידי.

"כן. היא מוכרת לי." עופר צחק.

"למה אתה צוחק?" שאלתי אותו. עופר המשיך לצחוק.

"נועה, נו, אם את רוצה לשחק אותה שאת לא מכירה אותה, תעשי את זה על מישהו שאולי יש מצב שהוא יאמין לזה."

"נשבעת לך שאין לי מושג מי זאת. אני מנסה לחשוב מאיפה אני מכירה אותה ואני פשוט לא זוכרת!" ניסיתי לשכנע אותו.

"זאת שרון. החברה הכי טובה שלך, את, קורל והיא הייתן מן שלישיה כזאת עוד בחטיבה, כשלא הכרנו. הייתן החברות הכי הכי הכי טובות. ואז היא נסעה לארצות הברית..."

"או מיי גאד. אין מצב. זאת לא היא." לא האמנתי.

"זאת כן היא."

"זאת לא היא."

"זאת כן, זאת לא, אני ממש מצטער, אבל אין לי זמן לזה, אני מאחר לשיעור, ודרך אגב, אני מטורף. ואת מתעבת אותי.

סתם כדי שלא נשכח את מצב העניינים בינינו, אוקיי? יופי. ביי." הוא אמר והלך.

"אתה לא חייב להיות כזה מגעיל." סיננתי ונכנסתי למסדרון. הבטתי על בן מרחוק. מיטל היתה שם, ניסתה להתחבר עם שרון.

"נוני." בן ניגש אלי ונישק אותי נשיקה קטנה. "מה קרה?" הוא שאל. ראיתי את מיטל מתקרבת.

"מי... זאת?"

"זאת?" הוא שאל לא מבין. הצבעתי על שרון.

"שרון."

"אני יודעת שקוראים לה שרון." אמרתי בעצבים.

"מה יש לך?" בן שאל.

"מה יש לך, איתה?"

"אין לי כלום איתה. לא ענית לי." הוא העיר לי.

"כלום. סתם." אמרתי ונכנסתי לכיתה. בן נכנס אחרי, אך כשראה את המורה בכיתה, הוא יצא, והסתכל עלי. מיטל בדיוק עברה דרך המסדרון, וחזרה לשרון.

"רגע, זאת לא נועה?" שרון שאלה.

"כן, למה... את מכירה אותה?" מיטל שאלה.

"את לא? היינו חברות ממש טובות, כולם תמיד חשבו שהיינו אחיות כאלה, שלישיה למעשה. בכיתה ט'. מה, לא ידעת?"

"לא. זאת אומרת, אני כן מכירה אותה... אבל לא ידעתי שאת מכירה אותה. ולא הייתי פה כשהייתן בכיתה ט', עברתי לפה רק אחרי שעומרי עב.." מיטל פלטה ומיד תיקנה את עצמה. "אחרי שהמשפחה שלי עברה לת''א."

"הא, טוב." שרון הנהנה. היא הביטה בבן, נזכרה בכל מה שעברו ביחד. "מה קרה לנועה? היא נראית מתוחה."

"סתם. מסתבר שמישהי חושבת שבן הוא הכלב שלה, ושאסור לאף אחד לגעת בו." מיטל ענתה.

"היא כועסת בגללי?"

"בגלל בן, כבר אמרתי לך."

"בגלל שהתקרבתי אליו?"

"כן. אולי. אבל אל תשימי עליה. כולה נועה, לומדים להתגבר על השטויות שלה, יאללה, למה אנחנו בי''א, בואי לי''ב."

"לא, אבל יש לי שיעור, מה אני אעשה בי''ב?"

"תהיי איתי. פה משעמם, גם בן בי''ב."

"עפנו."

-

בן נכנס לחדר מחשבים, והתיישב מול המחשב הראשון שראה.

"היי! אתה יודע שאסור להכנס לכאן ללא רשות." יוסי, אחראי המחשבים אמר לו. 

"זה לא יותר מדקה, זה דחוף."

"איי, הילדים של היום, כל מה שמעניין אותם זה עצמם ועצמם בלבד." הוא מלמל, וחזר לשולחנו. יוסי התיישב, לגם מהקפה, והציץ למחשב, בן נכנס ליומן באינטרנט, נערי כזה, מעוצב יפה. הוא חיפש בארכיון, עד שהגיע לחודש 08\2007, הוא נכנס לפוסט האחרון בחודש.

"אני חוזר לישראל מחר." הוא אמר לי בעצב.

"אני יודעת." השפלתי פניי. "אני חוזרת בראשון לאוקטובר, אולי נתראה..." ניסיתי לחייך.

"אולי זה לא הרגע המתאים, אבל אני לא רוצה לשקר לך. כנראה שאני אחזור לחברה שלי." בן ליטף אותי. המגע הזה שלו,

היה כ''כ קסום. כ''כ רך, נעים, מלטף. בצער לקחתי את ידו מהלחי שלי ושמתי אותה על רגלו.

"אני יודעת גם את זה."

"אני לא אשכח אותך אף פעם." הוא אמר, וחייך אלי את החיוך הכובש שלו. נישקתי אותו. נשיקה אחרונה.

זאת היתה השיחה שלנו אתמול. הוא כבר נסע, והוא יהיה איתה עוד מעט, והם יהיו מאושרים.

אני אמורה להיות שמחה בשבילו, לא? כי באהבה ככה זה, אם אחד מאושר, גם השני צריך להיות.

אבל הדבר היחיד שאני חושבת עליו זה שאני רוצה אותו, איתי.

"שיט." בן אמר ויצא בסערה מן החדר.

"אין תודה, בבקשה, סליחה, אני מצטער שהפרעתי לך בהפסקה שלך?!" יוסי שאל. בן הציץ מדלת החדר.

"ממ, תודה שנתת לי להיות במחשב, בבקשה אל תכעס שלא כיביתי ושנכנסתי לצורך עניין פרטי,

סליחה על זה שסיכנתי את מקום העבודה שלך בכך שגרמתי לך להפר את החוקים, ואני מאוד מצטער שהפרעתי לך במהלך ההפסקה שלך." בן אמר, יצא מהחדר,

אך חזר לפתע ואמר "ושלא יגידו שהילדים של היום אגואיסטים."

-

טופז ומקס התיישבו על אחד הספסלים, ומקס הפנה את פניו אל כיוונה. "אז מה גורם לילדה כמוך להמצא עם ילד כמוני?"

"ממ, השיעמום?" טופז חייכה. "סתם, אתה חמוד."

מקס חייך גם הוא. "תודה. גם את חמודה." הוא אמר לה בציניות.

"ספרי קצת על עצמך." הוא שבר את השתיקה.

"לספר מה?..."

"סתם, דברים. כמו, איפה את גרה?" הוא התקרב אליה עם פניו.

"אני חייבת ללכת, נתראה. ביי." טופז אמרה והתרחקה במהירות.

"מה?" מקס שאל, אך היא כבר נעלמה. הוא התחיל ללכת לכיוון הכיתות, אלו שטופז הראתה לו לפני רגע.

"מקס?" הוא הסתובב. זאת היתה טופז. היא התקרבה אליו.

"אתה באמת חמוד." היא נשקה לו על הלחי, והלכה.

-

"אתם זוכרים שסיפרתי לכם על האולימפיאדה במתמטיקה, לפני לא הרבה זמן?" המורה שאלה. "יופי, אז מהיום יתחילו קורסים אחרי בי''ס,

של הכנה לאולימפיאדה."

"מה? אני לא יכולה היום." עניתי.

"אז אל תבואי נועה, וגם אל תשתתפי באולימפיאדה." היא העירה לי.

"לא אכפת לי גם לא להשתתף. אבל זאת חובה, לא?"

"נועה נוימן. זאת הפעם האחרונה שאני שומעת אותך מתחצפת, או שתמצאי את דרכך החוצה לבד."

"גאד, קרציה." סיננתי, והבטתי בפלאפון לבדוק מה השעה. 08:53. "התקבלה הודעה חדשה."

קראתי אותה. ~נועה? מה נשמע? אני מקווה שזה אותו הפלאפון מלפני הנסיעה.

ראיתי אותך היום, לא ידעתי אם את זוכרת אותי, אז למקרה ששכחת, זאת אני, שרון. נש''ק,

זוכרת? אני לומדת בי''א4, אם בא לך תבואי לפגוש אותי. ~

החזרתי הודעה. ~אני זוכרת :)

ממ, לא נראה לי שיהיה לי זמן לבוא לכיתה שלך היום.

קבעתי עם בן כרמי, החבר שלי, ראיתי שהכרתם. אם יהיה לי זמן אולי אני אבוא מחר. ~

"נועה! את מוכנה לחזור לשיעור בבקשה?!" המורה העירה לי.

נראה שמישהי לא מחבבת אותך במיוחד היום, לא נורא. יהיה טוב.

התקשרתי אליך אתמול, אימא שלך אמרה שלא חזרת עוד הביתה. מה, ישנת אצל בן? לא ראיתי אותך בבוקר.

קורל שלחה לי פתק.

 יהיה טוב, כן בטח. היא ממש שונאת אותי בזמן האחרון.

המ, לא, עשיתי פוזות על ההורים שלי, והלכתי לישון אצל בת דודה שלי, שירן. החזרתי.

היה צלצול, התכוונתי לצאת מהר מהכיתה, לכיוון שיעור ספורט, אך המורה קראה לי.

"יש לך משהו לומר להגנתך?" בלה שאלה אותי.

"למה שאני אצטרך להגן על עצמי?"

"כי התנהגת בצורה מחפירה השיעור הזה." היא ענתה.

"התנהגתי רגיל."

"אז אולי את צריכה לשנות את התנהגותך הרגילה."

"טוב." הסכמתי איתה.

"טוב מה?"

"אולי אני צריכה לשנות את התנהגותי הרגילה." עניתי לה.

"ואת תשני?"

"לא."

"נועה! מספיק. מה יש לך? אין לך כבוד לאף אחד?"

"אני מאחרת לשיעור ספורט, ואני מאוד מכבדת את המורה, אני לא רוצה להפגין חוסר כבוד בחיסורי. אפשר ללכת בבקשה?" התחמקתי.

"הפעם ניצלת. היום אחרי בי''ס את אצלי בשיעור."

-

"יפה שלי התגעגעתי..." עומרי הלך אל קורל ונישק אותה נשיקה קטנה בפה.

"עומריקו." קורל חייכה.

"עומרי! חזרה למגרש! עכשיו!" מאמן הספורט של עומרי קרא לו.

"חייב לעוף, מת עליך." הוא נישק אותה והלך.

"הי, טופז!" קורל קראה אליה.

היא הסתובבה, "מה?" היא שאלה.

"חכי לי." קורל רצה אליה, "מה קורה?"

"הכל טוב. מה איתך?"

"ממ סבבה, ראיתי שמת עין על הילד החדש."

"מה? מקס? מה פתאום?" טופז חייכה במבוכה.

"למה? הוא דווקא חמוד." קורל אמרה.

-

הצלצול של סוף היום נשמע. וכל התלמידים יצאו מהכיתה, לעבר שער בי''ס. תלמידים בודדים נשארו בכיתה, חיכו למורה שתגיע.

בלה נכנסה, וכתבה על הלוח משוואה ריבועית. הבטתי במשוואה. היא לא היתה הגיונית, כלל.

פתחתי מחברת, והעתקתי את התרגיל. ניסיתי לפתור אותו בעזרת כל הנוסחאות שהכרתי. לא הצלחתי.

ילדה שלא הכרתי הצביעה, "אין פתרון."

"אני ביקשתי פתרון?" בלה שאלה.

"לא אבל..."

"למשוואה אין פתרון. אבל אני לא ביקשתי אחד כזה. לא תמיד יש פתרון במתמטיקה. לכן..."

"למשוואה יש פתרון." הרמתי את ידי.

"מה?" המורה הופתעה. הלכתי ללוח, לקחתי טוש, וכתבתי את הפתרון לתרגיל.

המורה הסתכלה עלי, המומה. בדקה את התרגיל, למרבה הפתעתה, הוא היה נכון.

"תמיד יש פתרון במתמטיקה."

"לא נכון... לפעמים הפתרון עצמו זה אין פתרון." אותה ילדה ממקודם קמה.

"וזה אומר שיש אחד כזה."

"טוב, טוב, כולם לשבת... תירגעו. יש לנו עוד הרבה ללמוד, ואין לנו יותר מדי זמן לויכוחים. נועה- צדקת." היא הסתכלה עלי וחייכה,

ואז היא פנתה לילדה. "ענבר- לפעמים טועים."

-

אלינור התקשרה לדביר מס' פעמים, אך הוא לא ענה. בסופו של דבר היא התייאשה.

~איפה אתה?~ אלינור שלחה למקס הודעה.

~במחששה, ליד החטיבה פה. בואי קחי את המפתחות של הבית, אני אשאר פה עוד קצת.~ מקס החזיר לה.

~אוהו, אתה פה בקושי יום וכבר אתה יודע איפה המחששה?~ היא כתבה לו הודעה ושאלה תלמיד שהלך לפניה.

"סליחה, אתה יודע איפה החטי..." אלינור לא הספיקה לסיים את המשפט. "עומרי."

-

שרון הגיעה הביתה, ומיד הלכה לחדר, והתיישבה מול המחשב. היא כתבה פוסט חדש.

אני כבר פה. אני כבר בישראל, אך הכל כ''כ שונה. כולם צבועים אלי, אף אחד לא ניסה להכיר אותי.

הבן אדם היחיד שהיה כן, זאת נועה, וגם היא הזהירה אותי להתרחק מבן. כן, הם חזרו. נועה היא החברה המפורסמת של בן.

והוא לא נראה מעוניין במישהי אחרת. במיוחד לא מעוניין בי. אבל אתם מכירים אותי, אני לא אוותר.

אני לא רוצה לפגוע בנועה או משהו כזה, אבל איך בן תמיד אומר? הכל לטובה.

-

עופר חזר הביתה מבי''ס, זרק את התיק בכניסה, ושם 200 ש''ח על השולחן בשביל העוזרת שעוד ניקתה את האמבטיה.

הוא הלך לחדר, ובדק הודעות בתא הקולי. "יש לך 2 הודעות חדשות."

הראשונה היתה ממיטל. "עופר, תדבר איתי דחוף. אני אוהבת אותך." הוא חייך, והעביר להודעה השניה.

"הי, עופר, חמוד. זאת אימא, עוד לא שכחת אותי, נכון? אבא ואני עומדים להגיע לתל אביב, לבקר אותך, וגם יש לאבא כמה עסקים פה,

אז אנחנו נשהה אצלך לכמה ימים. אנחנו נגיע מחר בסביבות הערב. אתה יכול לצאת אם אתה רוצה, יש לנו מפתח.

מתגעגעים אליך פה. " היא היתה כל כך צבועה. הוא הרגיש שנאה עצומה בתוכו. 'אני לא רוצה להיות איתם. קשה לי איתם.

זה המקום שלי, המקום היחיד שיש לי קצת שקט מהם. מהמשפחה הזאת.'

הוא זרק את הטלפון לרצפה. ונשכב על המיטה מעוצבן.

-

"מה נישמע?" הוא זרק אליה.

"הכל טוב. מה איתך?" אלינור שאלה והתפללה שהיא נראית טוב עכשיו.

"גם. אמ, אני קצת ממהר, ואני לא רוצה להיות גס רוח או משהו. רצית משהו?" עומרי שאל.

אלינור החלה להסמיק. "א..ה, ס..תם ל..שאול, לא משנ..ה כבר, אני אס..תדר לבד."

"ממתי את לומדת פה?" הוא שאל לאחר שראה את הסמל שעל חולצתה.

"מהיו..ם."

"אוה, טוב אז בהצלחה, אם את צריכה משהו, י''ב4. אני עף." הוא אמר ונשק לה על הלחי. עומרי התרחק לכיוון הבניין,

ואלינור נגעה בלחי שלי עם ידה. 'הו, מה הייתי נותנת כדי שתהיה שלי.' היא חשבה, והתקשרה למקס.

-

"מה אלינור?" מקס שאל אל תוך הפלאפון. "אני יודע שאת צריכה מפתחות כדי להכנס לבית. אז בואי תקחי אותן! אני לא אבוא עכשיו עד התיכון,

אני כבר פה. תשאלי מישהו איפה זה החטיבה, אז מאחורה, איפה שיש ספסלים ועצים. פשוט בואי כבר. בי."

"מי זאת אלינור?" טופז שאלה, ולקחה שאכטה קטנה מהסיגריה של אפי.

"אלינור אחותה של קורל אלינור?" אפי שאל וצחק. "ואי, זאתי על הפעם הראשונה שראיתי אותה, עשתה צרות."

"מה היא עשתה?" מקס שאל בהפתעה.

"התחילה עם עומרי, שתפוס לאחותה." אפי לקח גם הוא.

"ואו. ומה הקשר שלך אליה?" טופז פנתה אל מקס.

"ארוך מדי. כרגע, אנחנו גרים ביחד, והיא די כמו אחותי."

"למה די?" אפי שאל. "היא כמו אחותך לא?"

'כי לא מתאהבים באחות.' מקס חשב על להשיב. "כן, היא כמו אחותי."

"מקס!" אלינור צעקה אליו. היא היתה לבושה בסקיני ירוק זית, ובסוויט שירט לבן עם קישקושים ירוקים ואדומים, וחולצה אדומה של בי''ס מתחת.

"שנים עד שמצאתי אותך. אני צריכה מפתחות!"

"יכולת לקחת. מה אני אשם ששכחת?" מקס שאל, ובלי שהיא תראה טופז כיבתה את הסיגריה מהר.

"נו, אתה מביא לי כבר?!" אלינור התעצבנה.

"מה קרה אחותי, שכחת גם את הנימוס שלך עם המפתחות?" אפי שאל.

"עזוב אותה." טופז העירה לו. מקס הוציא את המפתחות מהכיס והביא לאלינור.

"גם לכי תשכפלי בדרך, סבבה?" מקס שאל, ואפי הוסיף. "גם לי! גם לי!"

"שתוק יא טמבל." אלינור הביא לו מכה קטנה.

"יאלה, אני נראה לי פרשתי הביתה." אפי אמר וקם ליד אלינור. הוא נתן נשיקה לטופז ולחץ את היד למקס, והוא ואלינור הלכו.

"אז... איפה באמת את גרה?" מקס שאל אחרי שיחה ארוכה.

"הגיע הזמן שנלך כבר לא? כמעט שלוש." טופז שינתה נושא ובמהירות קמה, והלכה לכיוון היציאה.

-

"נסיכה שלי כמה היית חסרה לי היום." בן חיבק אותי והשכיב אותי על המיטה.

"באמת? ראיתי ששרון מילאה את מקומי יפה מאוד." אמרתי בנימת קנאה.

"אף אחת לא תמלא את מקומך אף - פעם!" בן הכריז ונישק אותי. "ודי עם הסצנות. את יודעת שאני אוהב רק אותך!"

"לא." עניתי עם פרצוף עצוב.

"מה לא?"

"אני לא יודעת."

"איך את לא יודעת דבר כזה?!" בן התעצבן בכאילו. "את..." הוא אמר ונישק אותי נשיקה קטנה. "היחידה..." הוא אמר ונישק אותי שוב.

"שאני רק חושב עליה. מובן?" הוא אמר, וחייך. "כן." אמרתי והסתכלתי על ג'יפה מתרוצצת בחדר אחרי הכדור הקטן.

בן ליטף את פניי בעדינות, ונישקתי אותו נשיקה ארוכה. "אני אוהבת אותך."

"ואני אותך נסיכה." הוא החזיר, ונישק אותי שוב.

-

מקס התכוון ללכת הביתה, עד שלפתע ראה את דביר, חבר של אלינור, שהיא הראתה לו מהתמונות בפלאפון, ושיער מוכר מתנפנף

ברוח. הם ישבו צוחקים, מחובקים, ובעיקר, קרובים. מקס התקרב יותר ויותר אליהם, עד שזיהה את הצחוק, וראה את הפנים היפות.

"לי, מה לעזאזל את עושה פה, איתו?"