הגיגים מעיר החטאים.

בזמן מלחמת לבנון השנייה, ספגנו מתקפות טילים שנחתו כמה עשרות מטרים בודדים מהבית שלנו. פחדתי אבל קצת פחות,  הייתי הכבשה השחורה של המשפחה והממ״ד מאז ומעולם היה חדר השינה שלי (מתוך שישה סה״כ) אז לא הייתי צריכה לברוח לשום מקום- גם ככה העברתי את הימים תוך כדי שאני יושבת בחדר וכותבת פוסטים בישראבלוג. המיקום הגיאוגרפי של הבית העניק לנו יתרון מסויים כי הסיכוי לפגיעה ישירה היה נמוך במיוחד, העצמות רעדו בעיקר בזמנים שהאדמה רעדה עם כל נפילה.

פעם אחת טיל תפס אותי ואת אבא כשסוף סוף יצאנו לרחוב, מהרגע שבו הופעלה האזעקה ועד שהצלחנו לברוח למקלט הקרוב הטיל הספיק להתפוצץ במרחק של עשרות מטרים בודדים מאיתנו. פעם אחרת ראינו טיל מתפוצץ לנו מול העיניים בשדה פתוח ושטוח, לא היה מקלט במקום, אי אפשר להשתנש במשפט ״הלב נפל לתחתונים״ בצורה כה מדוייקת בשום סיטואציה אחרת.

אני זוכרת שבזמן המלחמה לא מעט נשמות טובות מהדרום התארגנו בקבוצות ואירגנו נסיעות לצפון, לעזור לנו לשקם מקלטים ולתמוך בילדים מפוחדים. כל הזמן רק חשבתי ״לא צריך, תישארו בדרום, תשמרו על עצמכם ואנחנו נשרוד. אנחנו נשרוד כל טיל, העיקר תיתנו לצה״ל לכסח להם את הצורה פעם אחת ולתמיד״.

* * *

חיזבאללה מכים שנית, לפני רגע קיבלתי איומים על השמדה מאחד מתומכי הארגון בארה״ב לכן ברשותכם, אחזור לערוך את הפוסט הזה אחרי שאטפל בעיניין. זה הולך להיות מעניין..

(העיר הערבית שנמצאת במדינה שבה אני מתגוררת מכילה מוסלמים שרובים תומכי ופעילי ארגוני טרור, בין היתר רבים מהם הינם סטודנטים באוניברסיטה שלי).