הגיגים מעיר החטאים.

בימים האחרונים לפני יום כיפור נתקלתי בדילמה האם לצום או לא לצום. בכל שנה השיקול העיקרי שלי הוא מערכת העיכול הדפוקה שלי, אותה הצלחתי להחריב כמעט לחלוטין במהלך שנות הפרעות האכילה שכנראה גם גררו את המחלה הלא כלכך ברורה שאיתה אני מתמודדת בשנים האחרונות. כשאני חושבת על אוייבינו, אני בדרך כלל סבורה שלייחל למותם זה פיתרון מתוק מדי, לעומת זאת לייחל להם מערכת עיכול כמו שלי ושיסתובבו עם כאבי תופת חצי משותקים ועם קשיי נשימה זה אכזרי הרבה יותר. אני לא מסוגלת להעביר כמה שעות ללא מים, מבחינתי זה גזר דין מוות לגוף שלי ובגלל זה כלכך קשה לי כשאני נמצאת בחו״ל או סתם נמצאת מחוץ לבית בלי גישה למים בכל רגע נתון.

השנה יום כיפור נפל על יום הזיכרון להירצחם של בני משפחתי. במהלך הנסיעה של לפסיכולוגית ביום שישי בבוקר, זה הכה בי שאני מתחתנת בעוד פחות משנה והם לא יזכו לרקוד איתי ביום חתונתי. הם לא יראו אותי לבושה בשמלה לבנה, הם לעולם לא יכירו את אהוב ליבי. פתאום נהיה לי כלכך ברור שיום חתונתי לא רק יהיה היום המאושר בחיי אלא גם יום שמהול בהרבה כאב ועצב. ניסיתי לא לפרוץ בבכי אבל המחשבות על כך שבפעם הבאה שאעלה לקברם בישראל אהיה נשואה, הרגישו כמו סלע שיושב ומחוץ לי את הלב. נזכרתי גם בסבא יוסף ז״ל הצדיק שאיתו תמיד הלכתי לבית הכנסת ביום כיפור ומאז מותו, לא העזתי ללכת בלעדיו.

יום כיפור, היום שבו אנחנו צמים ומבקשים סליחה על כל מה שעשינו לא בסדר בשנה החולפת. אני מסתכלת על עצמי ורואה מישהי שמלאה ברגשות אשמה גם בגלל כל הדברים הקטנים ביותר, על המחשבות השליליות ועל הפגיעה הלא מכוונות באחרים- אני לא צריכה יום אחד בשנה בשביל לבקש סליחה, אני מתנצלת בכל רגע נתון בפני עצמי, היקרים לי ואלוהים. אני תמיד מנסה להיות הגרסא הטובה ביותר של עצמי, האדם המוסרי ביותר שאני יכולה להיות. לפעמים אני יושבת במשך שעות וחושבת על איך לתקן את העולם, להפוך אותו למקום טוב יותר. אני גם צופה בחטאים של אלו מסביבי שמתיימרים להיות צדיקים, יהודים ״טובים״ שבשם הדת מעיזים להכפיש ולשפוט אחרים ובאותה הנשימה חושבים שאלוהים סולח להם כי הרוע מקדם את היהדות.

לפני כמה ימים נתקלתי בשיחה בין ערס אחד לאחר שאמר עליי ״היא מתחזה לימנית ציונית, היא מאורסת לגויים מתבוללת שמחריבה את היהדות״. זה הצחיק אותי במעט, גם בלמתי את עצמי מלשאול לכמה גויים אני מאורסת? חשבתי שרק לאחד, אולי פספסתי משהו.

בחרתי שלא לצום, הדלקתי נרות נשמה ויצאתי מהבית לכיוון שדה התעופה לאסוף את אביו של אדם שחזר מלבנון. במהלך הנסיעה הביתה ישבנו בדממה, לא העזתי לשאול אותו איך היה הביקור. הסרטן של דודתו של אדם התפשט לשאר האיברים בגוף והיא גוססת, ידעתי שבשביל אביו היה זה ביקור פרידה, נמחץ לי הלב. מאלוהים לא ביקשתי סליחה באותו היום אבל גם לא ביקשתי שיאריך את חייה של הדודה. העובדה שיום כיפור נפל על יום הזיכרון להירצחם של בני משפחתי הזכירה לי שאלוהים לא באמת שומע, או שלא אכפת לו.

איכשהו אני עדיין מאמינה בו אבל אנחנו נמצאים בברוגז כבר שש עשרה שנה.

אוהבת המון,

היילי מונרו

XOXO