הנעל הורודה

מנסה לאסוף את החתיכות של הנפש הפצועה שלי.

חתיכות מכל השנים מכל הכאבים מכל האנשים, המקומות הזמנים. חוסר הקבלה, חוסר האמונה שלי בעצמי, שלי באחרים.

איפה אני אוכל לשמור את הכול בלי שזה יהרוג אותי, איך אני עוכל להתקדם במעלה השמחה בלי להתנתק לחלוטין מעצמי , ממה שאני, מהרצונות , החלומות והשאיפות שלי. מתי אזכה לאהבת אמת שלי את עצמי קודם כל. איך אתקדם בסולם הרגש, הייעוד , האהבה, החום והטוב.

כיצד אשבור את קרח הבדידות, הניכור,היאוש, והכעס.

כמה עצוב שמסתיים אמון? כמה כואב שחולף לו עולם שלם שבו ישנת וכתבת ואכלת עולם? כמה קשה ואיומה היא האכזבה? לאן אפשר להגיע בלי לתת? איך אפשר להטיף לאהבה כשהיא אינה קיימת אצלך?איך אפשר לתקן מבחוץ כאשר מבפנים עדיין אינך מתוקן?איך אפשר להדליק אור כשמבפנים עוד בוער לו החושך? אין לה גבול לאנוכיות האדם!!!!!!