דונטלה הבוחשת

ברכות מאליפות מנפש עד בשר לכל קוראי הבלוג

פודינג סטודנט

מוסד הלימודים שבו פודינג משייף את ההווה הסטודנטיאלי שלו,אינו שובת. האמת, פודינג אכן לומד קשה. מערכת שעות אינטנסיבית, ימבה של מטלות בית. דרישות מפליגות בכל קורס  והרבה כאב ראש.  למרות שאני אגואיסטית מהמעלה הראשונה,אני משתדלת לתמוך בהוד סטודנטיותו. בדברים קטנים- להיות בשקט שהוא כותב תרגילים, להכין לו סנדוויצ'ים לבית ספר וכדומה. שפודינג חוזר מהבית-ספר , ראשו טרוד, בצדק, מהמטלות שעליו להגיש. אני מרגישה שאני עושה את התואר יחד איתו. כל מה שהוא מדבר עליו זה על התרגילים, איך לעשות אותם. איזה גרסא הכי טובה. חולק איתי בקול כל דילמה שיש לו. שזה מחמיא שהוא סומך עלי, אבל לפעמים אני רוצה את המקום לעצמי. אלה לא התרגילים שלי, אחרי הכול. אני את התואר שלי כבר סיימתי( זו מחווה לשביתת המורים המגישים לבגרויות). טוב,הוא חמוד. אני אשלח לו SMS  עכשיו,לשאול איך הולך לו עם התרגילים.

בגידות

קודקודי התחיל להרהר,שוב,  בעניין בעקבות שני טריגרים חשובים. הראשון, מוסף השירותים המחלק חינם, שכבר כתבתי עליו בעבר. בעניין המגמות האופנתיות הפושות בסתיו 2007, כנראה שהשפעתו גבוהה מהמצופה והוא חודר באופן תת הכרתי למוחי המעוות  ושם כתבה הגברת לימור (זה אמיתי?) בלוקמן , מאמר מרתק על סיבות/תוצאות/זרזים לבגידות.  השני, הפוסט של יהודיתי, על הגבר הנשוי שהתחיל איתה וזה מחליא אותי.

הפחד שפודינג יבגוד בי ממלאת אותי כל פעם מחדש בפחד משתק ומריר. הבהרתי לו, באופן חד משמעי, שבמידה והוא יקרוץ לאחת הסטודנטיות קריצה ידידותית מדי, אזי אני אדחוף לו פלפלים חריפים לתחת, אוסיף קצת סחוג ואעטוף הכול בניילון נצמד, שיהיה קצת קשה להיפטר מהכאב החריף. זה לא שאלה מוסרית, בגידה. אלא עניין של שכר ועונש. החטא ועונשו , אם תירצו. כי אם מבחינה מוסרית לא יהיה אכפת לו, באופן תיאורטי לפגוע ברגשותיי הכנים, אזי אני מקווה שהיא (שלוש יריקות של בוז) שווה פלפלים חריפים בתחת.

כמו שכבר אמר השופט האמריקני המנוח אוליבר ונדל הולמס : החוק הוא העונש על מחיר הפרתו, או משהו ברוח.

אום אל פודינג

אני בטוחה שקוראי הנאמנים, וגם כאלה המפלרטטים עם בלוגים אחרים...( דיברנו על פלפלים חריפים קטנטנים בתחת ואתם ממשיכים בסורכם?) מתעניינים באופן שאינו משתמע לשתי פנים באיך עבר עלי הסופש.

( הו, ההתעניינות הזאת מחממת את לב הגפילטע פיש הקר שלי) . אזי ביום שישי נסענו פודינג ואנוכי לדודיו הבאים בימים, שם שתיתי וודה עם טוניק ,כדי לפגוש את אום אל פודינג, שבאה מחו"ל. זאת רק הפעם השנייה, שאני פוגשת את אמא של פודינג,מאז שאנחנו ביחד. המרחק הגיאוגראפי והעובדה שהיא גרה ביבשת אחרת מצמצמת את אפשרויות הפגישה האקראיות שלנו.  הפגישה עם חמותי, גורמת לי כל פעם מחדש ( פעמיים מתוך פעמיים זה די מובהק סטטיסטית) להתרגשות, לפחד שמה אני אברבר שטויות או ליתר דיוק הפחד איך לעצור את השטויות שאני מקשקשת. אמא שלו אישה נחמדה מאוד אבל יש לי תחושה שהיא בודקת את החברה של בנה, לראות האם היא מספיק טובה לו ( ברור שלא, אין כמו אמא וכו' ). אולי אני מדמיינת את זה , אבל אני בטוחה שכשבני העתידי צלופחד, יתחיל לצאת עם בחורות, סליחה, יתחיל לצאת עם השרמוטות האלה. אזי אני בתור האימא המגוננת אהיה בטוחה שאף אחת מהפרחות הללו לא מגיעות לקרסולי הנפוחים מההיריון עם צלופחד ואחיו ומהריצה והדאגה לבן יקיר לי.  

שלא לדבר על העובדה, שאום  אל פודינג בכלל רוצה לראות את בנה בגיחות המעטות של בארץ והנה נוחתת עליה הדונטלה הזאת, שגם צריך להזמין אותה לבלוס כמו בהמה  במסעדה.

כך, מבוסמת מוודקה עם טוניק , אני הייתי אמורה  ועוד באנגלית , לעשות מצד אחד , רושם של בחורה מספיק הגונה ומצד שני בחורה שאינה  משעממת קרנפים על הנבחרת המשפחתית  של פודינג.

את אבו- פודינג טרם פגשתי.

ואז נסענו למסיבת יום הולדת בתל אביב.

שומרי הסף

זה הקטע בתל אביב שכל אחד תופס מעצמו קצת יותר מערכו הסגולי? מסיבת יום ההולדת של חבר של פודינג הייתה בפאב. בכניסה לשם, שומרי הסף, הדורמנים, שבעצמם נראו כאילו ברחו מכלא סינג סינג עשו חיפוש מעמיק בתיק שלי ואז בבר וטליות הוציאו את בקבוק המים שלי. מה הקטע? מים מהברז, הסברתי להם. הם היו עוינים כמו מגבניקים בפטרול בכפר שלל אחמדים (חוץ מהראל מואיל, כפרה עליו) . "מים מהברז" הם גיחכו. "זה יישאר כאן".

"אני אוכל לקחת את זה אחר-כך?"

"כן" הם גיחכו מבלי לפתוח את הפה " אם תיזכרי"

אני לא מבינה את ההיגיון הזה, הרי בין כה, מקום מחויב חוקית להביא לי מים מהברז  (או שתל אביב מעל החוק?) .אם יש לי מים, זה סתם להרגיע את עצמי ואלכוהול אני  אזמין בין כה. החלטתי לא להסתבך איתם. שומרי הסף, היו גבוהים ממני בלפחות 4 אמות ושקלו איזה כמה הינים ולוגים יותר ממני.

בסוף הערב לקחתי את המים שלי   לנסיעה חזרה לירושלים, בשעה השערורייתית רבע לאחת , אחד מהם 'בוריס המבתר' זכר אותי ושלף את הבקבוק שלי מאי שם. אולי יש להם נשמה?

הברמניות- הן לא מחייכות, כאילו הן חסרות שיניים. הן קורקטיות באופן מחליא וכמובן לוקחות את העודף שמגיע לי כטיפ לעצמם. במקרה שלנו אלה היו רק שני שקלים. חצופות.

שלא לדבר על שוק הבשר, על המוזיקת גלגלצ שניגנה ברקע (קיבינימאט, אתם בלב היצירה המוזיקאלית  הישראלית ושמים לי משינה בהופעה?, משל היינו בכנס המיינסטרים ברעננה? )  , על תעריפי האלכוהול הגבוהים . על אי אכיפת חוק העישון (אה! הם מעל החוק בתל אביב) – אז עישנתי. זרקתי את ה -בדל על הרצפה.

מגיע להם.

קצת קולטורה על קצה המזלג - הסרט פרנטיק ( 1988) בבימויו של רומן פולנסקי ובכיכובו של האריסון פורד ועמנואל סנייה המדהימה ,הוא יצירה מרתקת . מומלץ בחום. תסריט משובח, בימוי מוצלח ומשחק משכנע ( כאילו, מה שצריך בסרט). עמנואל סנייה מדהימה וסקסית ופולנסקי החרמן  הקשיש אף נשא אותה לאישה בתום הצילומים.

אפרופו כוסיות  , כבר כתבתי בעבר על אהובתי וינונה - אז הנה היא תופיע בסרט חדש ובעירום מלא - sex and death 101/ אני מצפה בשקיקה.

דונטלה.