דונטלה הבוחשת

אפילו חנוכייה אחת לא הדלקתי  כל החנוכה הזה, סופגנייה אחת לא אכלתי. סביבון אחד לא סובבתי.

לביבה אחת מכסה על כל החושך.

סופ"ש האחרון, כלל בעיקר רביצה משותפת על הספה . צפייה בסרטים ואוכל, מלא אוכל. הרגשתי שאני מתנוונת ומשמינה כמו סופגנייה, אם היו מפזרים עלי קצת אבקת סוכר אפשר היה למכור אותי בתור סופגנייה זולה ושמנונית בשוק. ההתנוונות והעצלנות גרמה לי להחליט שהולכים לזרוק את הזבל. פרויקט משותף לפודינג ולי, ככה בשביל לחלץ עצמות. התלבשנו כמו זוג אסקימואים ,היוצאים לציד לווייתנים. לקחנו את שתי שקיות הזבל והלכנו לפח האשפה ,הנמצא מטרים בודדים משער כניסה לביתנו, ואז חזרנו –זה היה טיול שבת.

כך ,שאתמול כפיצוי ואיזון היה לי יום מטורף שבמהלכו נסעתי למרכז העיר להיפגש עם הבוס הקודם שלי דווקא בקפה טעמון העתיק. בעל הבית הזקן, ששימש על תקן מלצרית חביבה שאל אם אנחנו רוצים לשתות משהו או תפריט. אני לחוצפתי ביקשתי תפריט, שם ראיתי קפה עם תוספת של אגוזים בעל שם איטלקי ארוך ומתוחכם. הצבעתי על המשקה ובעל הבית פלט :"לא יודע מה זה ,זה של הצעירים. את רוצה תה? קפה? מה את רוצה לשתות?" "קפוצ'ינו, כאילו הפוך, כאילו קפה קטן". לאחר כמה רגעים קיבלתי לשולחני קפה קטן ורותח.

לאחר מכן נסעתי לפגישה בחברת T   ,שנמשכה שעתיים ארוכות. שני אוטובוסים ושעה אחר כך הייתי בבית הורי לטפל באחותי הקטנה ,שעברה איזשהיא פרוצדורה רפואית –הייתי צריכה לקלח אותה ולהלבישה.

והתאגיד אמאבא? ניצל את זכותו הדמוקרטית לנסוע למלון באילת בחנוכה ולבזבז את כספי הירושה. כאילו, סנוב, באילת כבר היית?

לאחר  שהוכחתי שאני בת מספיק טובה כדי לקבל את שאריות הירושה- נסעתי באוטובוס מלא מתנחלים וחברתי ההיסטרית מעיין,שהחליטה לספר בפרוטרוט על הערב עם ההוא. ( מעיין! האויב מאזין. אומנם רוב הנוסעים באוטובוס הם מתנחלים אנגלו סקסים אבל הם מבינים עברית).

הנסיעה באוטובוס מלא מתנחלים,מובילה,באופן מפתיע- להתנחלות. שם ציינתי חנוכת בית של זוג חברים ותינוקם ושם אכלתי את הלביבה ההיא.

בלילה מאוחר תאגיד אמאבא התקשר כדי לספר שברגע זה ממש הם יושבים וצופים בהופעה משובחת במנקיז(?!) באילת, אבא הזמין לאמא  ווינשטפן וצ'ייסר והוא יושב ומעשן

מה?

לא דיברתי עם הבוס עדיין על חוזה.

עוד עניין לא נעים דווקא מול ידיד שלי שיפי (שאני קצת חושדת שהוא קורא בבלוג זה). שיפי הוא ידיד טוב ובעל יוזמה. לאחרונה הוא הקים עסק חדש וביקש ממני לשבת איתו על הפרזנטציה לפגישה חשובה. שישבתי ממנו, נחשפתי למידע על התחום.באופן מפתיע ,גם חברת T  עוסקת באותו תחום. הנה כבר יש לי צ'ילבה. אני כזאת אפס, שטרם סיפרתי לו שהתקבלתי לעבודה הזאת.

דרך אגב, מחר אני מתחילה את  העבודה באופן רשמי. משרה מלאה ומשבוע הבא פעמיים בשבוע נוסעת לתל אביב ללימודים.( לוקחת קורס של כמה חודשים)מעניין איך אשרוד.

קולטורה-

בסופש צפיתי בסרט ואת אמא שלך גם –סרט מסע והתבגרות מרגש ואף מחרמן. תרשו לי להמליץ עליו. (גם לי בא לצאת למסע עם שני בני 18 חתיכים שכאלה) ותרשו לי לצטט (קצת עקום) את אחת הדמויות הראשיות שמטיחה בבחורים :"מה זה משנה כמה אתם מזיינים, אם במילא אתם גומרים תוך שניה".

נקודה למחשבה

שנייה למחשבה

(הנה עוד אחד גמר).

צפיתי גם באיש שתבע את אלוהים –וואו ,משעמם להם באוסטרליה.

ג'ודי פוסטר יוצאת מהארון וכפי שכבר כתבתי : דווקא סרט טוב. ג'ודי פוסטר נראית לסבית מתמיד.

פתחתי דוא"ל לענייני הבלוג –שם אוכל להתעדכן בתגובות, לעשות מנוי ובכלל להשתדרג : [email protected]

ואין לי עדיין פרו, לא שאכפת לי.

דונטלה.ש

ארוחות

ביום שישי אכלתי פרגיות במרינאדה אסייתית וירקות צלויים, (פרגיות צרובות בגריל עם צ'ילי הדרים, דבש וסויה) במסעדת 'קולוני' ירושלים וקינחתי בסמבוקה לבנה בפאב תל אביבי.

ביום ראשון אכלתי שרימפס ברוטב חמוץ מתוק ב"דולפין ים" ירושלים.

ביום שני אכלתי קצת מהבורקס השומני וחסר הטעם ומתפוחי האדמה המלוחים מדי  במוסד לשיקום עבור חולים גריאטריים.

ואז אכלתי רוגלך בשבעה.

סה- לה –וי.

סבא

השבוע גם נסעתי למוסד הגריאטרי, אי שם בשום מקום בו סבא שלי מתאשפז. כן, יש אנשים שסבא וסבתא שלהם הם מליאנים במיאמי שמתגוררים בבית עם בריכה . הנכדים הישראלים מדי פעם קופצים לים הכלור הזה ומפנטזים על המיליונים שיירשו. אצלי, דירת שיכון באחד המקומות הגרועים בארץ קורצת קריצה מעל חיוך חושף שיניים שחורות.

בכל מקרה, סבא שלי הוא טיפוס שמשלב שתי תכונות אופי מתנגשות. מצד אחד, החיים הובילו אותו לדעת לעשות הכול כדי לשרוד( מבישול ועד תיקון נעליים ), אחרי כמה כאפות מהחיים הוא סומך רק על עצמו. מצד שני, פסימיות חסרת תקנה, כי הרי בסוף מישהו יצטנן ,ימות, יפוטר מהעבודה או יחליק באמבטיה אזי עדיף להיזהר .

הידיעה שאני חסרת תועלת, קלאמזית,עצלנית  ועקומה מעולם לא הפריעה לי להמשיך לחיות את חיי הקטנים אבל סבא שלי הוא אחר.

שיחות טיפוסיות:

"אני רק מחכה ללכת הביתה"

דונטלה- אה,ברור

את יודעת איפה הבית שלי- בעולם הבא.

( אחרי שהות בריפוי בעיסוק, ניסיונות עקרים להשחיל טבעות על עמודים מתאימים) : "למה זה טוב? הרי אני בין כה לא יכול לעבוד

-הם רוצים לשפר לך את המיומנות ביד

- למה זה טוב? מה אני אעשה עם זה? כמו כוסות רוח למת.

נו, אתם רק מחכים שאני אמות. אני רק נטל עליכם

מה הדוקטור רוצה מהאצבעות שלי ברגליים, הן לא עובדות כבר שישים שנה, מהמלחמה.

וככה במשך יום שלם והחמור מכל , שאין אף חתיך להסתכל עליו, אלא אם כן ילידי שנות העשרים עושים לכם את זהJ

שבעה

איך שחזרתי מעולם הזקנים, הלכתי לשבעה. אירוע שתמיד מביך אותי מחדש. הכניסה מביכה, אז את מגלה את עצמך בולסת רוגלך ללא הפסק. לא ראיתי אותה מסיום התיכון ואימא שלה נפטרה. באתי מצוידת בעוד חברה.( תמיד עדיף לבוא בזוג או שלישייה ) ובסוף מריצים צחוקים עד שמתים.

שופינג (אזהרה: הקטע הבא מכיל תיאורים של ביגוד)

הלכתי עם הכרטיס אשראי של אימא (אה, וגם עם אימא) לרכוש לי מעיל לחורף הירושלמי המשמש ובא וזוג מגפונים נוחים לעבור בהם את השלוליות הישנות והחדשות שנוצרו בעקבות הסלילות לרכבת הקלה.

לא מצאתי מעיל טוב (וואו, זה יקר) .

אבל להלן פיוט השלל:

שני זוגות מגפיים ( שניהם עם עקב גבוה. אחד מגף והשני מגפון)

2 זוגות מכנסים ( אחד קורדרוי והשני דק יותר )

2 חולצות דקות וארוכות

סריג לבן

סוודר ירוק עם קיפול יפה , החושף מחשוף סירה- בצבע זית.

חצאית מיני אפורה

שמלה יפנית מהממת.

עכשיו רק נשאר לקנות מעיל ומגפיים נוחים בעלי עקב נמוך.

על השופינג –מאסה קצרה

עריכת שופינג מעמידה מול הבחורה הממוצעת התמודדות מול כמה סוגיות מהותיות: הראשונה, הכרה במעמדך הכלכלי הנחות אל מול שאר העולם. ( הכולל לצורך העניין, דוגמניות ונשות חברה עשירות,שאת מנסה לחקות את סגנון לבושן היוקרתי באמצעות חיקויים מייד אין ציינה ומייד אין לבנט). השנייה, התמודדות עם העובדה שאין לך סגנון אישי או סגנון בכלל. אישיות זה לא הצד החזק שלך ואת תמכרי אותה עבור על "שני פריטים במאה" .שלישית, במידה ויש לך סגנון אישי- אזי מהו? פה בא לידי ביטוי הקונפליקט בין הזהויות השונות המרכיבים אותך ומתחרים על תשומת ליבך בעולם האימאז'ים שבו אנו חיים .למשל:  האם אני רומנטית? טום בוי? מלכת מין או שמא עוד בחורה חמודה ולא מאיימת. האם אני ספורטיבית? מעדיפה נוחות? קורבן אופנה ופטישיזם גברי או אישה משוחררת. האם אני נערת עור ורק או שמא היפית ? מה הערכים בהם אני מאמינה , אם יש כאלה ומה עולה על מה? ובכלל,מה הצבע המועדף עלי?

מעייף. מעייף לחיות בעולם פוסט מודרני. עולם של 'ראווה' כפי בורדייה כבר טען.

הסוגיה הרביעית, היא ההתמודדות שלך עם גופך החוטא למידות המקובלות. הבטן הרופסת ,הירכיים שיכולות כבר להקים אוטונומיה על פי גודלן.האי פרופורציה ובכלל אי היותך ג'יזל (הדוגמנית לא האופרה,חבורת דגרנאטיים!) היא המכשול העיקרי. השקרים שאנו מספרות לעצמינו מול המראה, מתעממים שאנו לבד בתוך תא המדידה וכפתור מסרב להיסגר. זו תחושת כישלון אמיתית.

יריד תעסוקה

לכל המגיבים  המתלהמים שאני רק מתלוננת שאני צריכה למצוא עבודה ולא עושה כלום (כאילו, ומתי אני אערוך שופינג ואמלא את חובותיי החברתיים?) אזי היום הדפסתי 12 עותקים של קורות החיים המלבלבים שלי והלכתי לחלק אותם ביריד התעסוקה באוניברסיטה, ולבלוס עוגיות  עבאדי עד אובדן הכרה.

עיצוב,

אפרופו עיצובים, אופנה ועוגיות עבאדי. מה דעתכם על השינויים העיצוביים  הקטנטנים בבלוג?

שלכם ,

דונטלה האופנתית.

בלט

זו עונת  שיעורי ההתנסות בשלל בתי הסטודיו לריקוד, תנועה וכושר. שיעורים בחינם במגוון ענפי ריקוד  ואני קופצת על המציאה.

כל שנה מחדש, אני  באה לשיעורי ריקוד בבלט- שיעור ניסיון חינם וזהו. במהלך השיעור –שבו אני כל כך נהנית, אני נשבעת לעצמי שזהו ! אני חוזרת לבלט, אבל בסופו של דבר זה לא קורה.

זה עולה הרבה כסף. יותר מדי כסף ואני צריכה לשלם.כזכור, אין לי עבודה.

ילדת הבלט הרוסייה

פעם, הכל היה יותר קל. במסגרת עמותת החינוך הרוסי שתאגיד אבאמא הקימו ומימנו על מנת שבתם לא תצא 'פושטקית שמסתובבת ברחובות עם צ'חצ'חים' ו'לך אנחנו נותנים כל מה שנמנע מאיתנו כי היינו עניים מדי\יהודים מדי וכו'' זכיתי לכל החבילה- שיעורי בלט, פסנתר ( הו, יותר מדי. עד היום פסנתר ה'קרסני אוקטבר' נח אצלי בחדר כאבן שאין לה הופכין, סגור וחתום כבתולת ברזל. הטראומה) , תיכון פרטי, שיעורים פרטיים והרבה כאב לב בסוגיית 'המתמטיקה- לאן?' (כנראה שלא לתוך מוחי).

אם צריך, הם ימכרו כליה. יעבדו שעות נוספות העיקר שאת =- תשבי ותילמדי. במחיר של פחות הוצאות על בגדים, קוסמטיקה ,מוצרי חשמל וכל אורינטציה למאה ה-20( בזמנו).

הגישה החסכנית (כן, אפשר להגיד קמצנית) על מוצרים שאינם מוצרי יסוד (דהיינו: אוכל בסיסי- לחם למשפחותיו והשכלה) בשילוב עם המחסור במזומנים ,ניכרת בי עד היום. למשל: היום יצאתי מהבית- לבושה ככה:

מלמטה למעלה:

נעלי קרוקס בצבע בוהק, שקיבלתי במתנה מפודינג כמתנה רומנטית ליום ההולדת הראשון שלי שחגגנו יחדיו (wtf)

מכנסי לי קופר ( לכאורה מותג) שקניתי עם אבא בגיל  17, בסייל ב'משביר לצרכן'  זה בסדר, קנאים. לא שמרתי על אותה גיזרה, כל כך הרבה שנים. המכנסיים מהסוג המתרחב ( חסכוני יותר וכו' )

תחתוני חמש בעשר

חזייה שאמא קנתה לי לפני שנה, בתלושים שקיבלה מהעבודה של אבא .איפה? במשביר לצרכן. אחרי שהסתובבתי כמה שנים עם חזיות קטנות מדי, מטונפות מדי, פרומות מדי, הברזלים התעקמו והסוגרים נשברו. מה שנתן לחזה (המפואר!!!)  שלי צורה של קציצה מעוכה בצורת כוכב-ים

גופייה שחברה נתנה לי מהארסנל הישן שלה

סוודר  קטן /שקניתי חורף שעבר במסגרת מבצע של 2 בחמישים. הקנייה היחידה שלי בעונה ההיא.

הרעיון הובן?

הזכרתי כבר שאני צריכה למצוא עבודה ולא רק לשוטט בישרא?

בלט –הפילוסופיה:

בלט היא צורת הריקוד הנשגבת ביותר מבחינתי, הרקדניות נראות כאילו הן בזות לכוח המשיכה. התנועות שלנן כה ארוכות, מדוייקות, חדות- כמו מלאכיות שממרחפות על הבמה, כמו 'אגם של ברבורים'. כבר כתבו את זה לפני בישרא, זה לא משנה (בלרינה - זו ש -.- .- -..)

אני עומדת ליד הבר ומבצעת את תרגילי הבר, הדורשים שכל הגוף יהיה מכוונן על מנת שרגל ימין תמתח קו קטן על הרצפה (טונדו). ריכוז, תנועות ארוכות, שרירים דואבים. תענוג.

שלא יתקבל רושם לא נכון, כאילו אני איזה פרימה בלרינה . אני רקדנית גרועה, עצלנית, עקומה וכל מיני סופרלטיבים אחרים באות עין. ( בכל זאת, רוב היום,אני מול הצג)

כשאני יוצאת  מהשיעור החד שנתי שלי, אני מרגישה נשית יותר, שרירית יותר,גמישה יותר , קלילה יותר האנדרופונים מבצעים 'מפצח האגוזים' בראשי. כל מה שבא לי זה סיגרייה.  

הסיגרייה שאחרי.

טומי ניסה לשדל את רנטון (טריינספוטינג- יצירת המופת) להביא לו הרואין בעודו משתמש בטיעון הזה. טיעון שרנטון הגה לגבי החרא הלבן הזה

עוד בכיתה י"א שכתבתי חיבור בהבעה על 10 תחנות תרבות עבורי ציינתי את שניהם : בלט- בגלל כל העיל וטריינספוטינג – בגלל המבטא והמוזיקה ( הייתי כותבת גם סמים, אבל זה היה בית ספר סופר שמרני,כמוני. מה לא?)

בלט- ההיא

הדבר שהעיב על עננת ההיי של הסלט ( מלבד עניין התשלום, כמובן) הייתי ההיא. הבחורה שאני מתעבת בכל רמח איברי ( שהתמתחו לשפגט) ושס"ה איברי ( שהסתובבו לפירואט). מעגלי החיים הולמים אותנו זו בפרצופה של זו – בצביעות ראוייה לציון ותיעוב הדדי סמוי אנו ממשיכות בחיינו. גם היא רוקדת ( יותר טוב ממני, אבל הי התחת שלה יותר גדול) ואפילו זכתה להופיע אצלי על הפוסט הראשו של דונטלה הבוחשת.

אז דיברנו קצת, כאילו אכפת.

על האש

פודינג ואני הוזמנו אמש למסיבת שחרור. על האש. אחד התענוגות הצרופים של החיים- אנשים שאתה אוהב, בשר טוב ואלכוהול זול.כיאה לבטטה רוסית וענייה הוטל עלי להביא תפוחי אדמה קלופים לצ'יפס.

היה ערב נחמד, אפילו פודינג נהנה מלהסתובב ולדבר עם ה 'חברים שלי' . הוא פגש לראשונה, את חברתי האהובה והיקרה והמהממת ששבה מהניכר והיא כבר אם בישראל ומתנחלת מעבר לקו הירוק. הם הסתדרו ממש מצויין, כאילו היא מקסימה כהרגלה והוא ברנש מאוהב .

כל טוב,

פרימה בלרינה דונטלה בוחשינה

( שתוקעת סטייקים בפיתה, צ'יפס ליד ובירה ביד)