ארוחות
ביום שישי אכלתי פרגיות במרינאדה אסייתית וירקות צלויים, (פרגיות צרובות בגריל עם צ'ילי הדרים, דבש וסויה) במסעדת 'קולוני' ירושלים וקינחתי בסמבוקה לבנה בפאב תל אביבי.
ביום ראשון אכלתי שרימפס ברוטב חמוץ מתוק ב"דולפין ים" ירושלים.
ביום שני אכלתי קצת מהבורקס השומני וחסר הטעם ומתפוחי האדמה המלוחים מדי במוסד לשיקום עבור חולים גריאטריים.
ואז אכלתי רוגלך בשבעה.
סה- לה –וי.
סבא
השבוע גם נסעתי למוסד הגריאטרי, אי שם בשום מקום בו סבא שלי מתאשפז. כן, יש אנשים שסבא וסבתא שלהם הם מליאנים במיאמי שמתגוררים בבית עם בריכה . הנכדים הישראלים מדי פעם קופצים לים הכלור הזה ומפנטזים על המיליונים שיירשו. אצלי, דירת שיכון באחד המקומות הגרועים בארץ קורצת קריצה מעל חיוך חושף שיניים שחורות.
בכל מקרה, סבא שלי הוא טיפוס שמשלב שתי תכונות אופי מתנגשות. מצד אחד, החיים הובילו אותו לדעת לעשות הכול כדי לשרוד( מבישול ועד תיקון נעליים ), אחרי כמה כאפות מהחיים הוא סומך רק על עצמו. מצד שני, פסימיות חסרת תקנה, כי הרי בסוף מישהו יצטנן ,ימות, יפוטר מהעבודה או יחליק באמבטיה אזי עדיף להיזהר .
הידיעה שאני חסרת תועלת, קלאמזית,עצלנית ועקומה מעולם לא הפריעה לי להמשיך לחיות את חיי הקטנים אבל סבא שלי הוא אחר.
שיחות טיפוסיות:
"אני רק מחכה ללכת הביתה"
דונטלה- אה,ברור
את יודעת איפה הבית שלי- בעולם הבא.
( אחרי שהות בריפוי בעיסוק, ניסיונות עקרים להשחיל טבעות על עמודים מתאימים) : "למה זה טוב? הרי אני בין כה לא יכול לעבוד
-הם רוצים לשפר לך את המיומנות ביד
- למה זה טוב? מה אני אעשה עם זה? כמו כוסות רוח למת.
נו, אתם רק מחכים שאני אמות. אני רק נטל עליכם
מה הדוקטור רוצה מהאצבעות שלי ברגליים, הן לא עובדות כבר שישים שנה, מהמלחמה.
וככה במשך יום שלם והחמור מכל , שאין אף חתיך להסתכל עליו, אלא אם כן ילידי שנות העשרים עושים לכם את זהJ
שבעה
איך שחזרתי מעולם הזקנים, הלכתי לשבעה. אירוע שתמיד מביך אותי מחדש. הכניסה מביכה, אז את מגלה את עצמך בולסת רוגלך ללא הפסק. לא ראיתי אותה מסיום התיכון ואימא שלה נפטרה. באתי מצוידת בעוד חברה.( תמיד עדיף לבוא בזוג או שלישייה ) ובסוף מריצים צחוקים עד שמתים.
שופינג (אזהרה: הקטע הבא מכיל תיאורים של ביגוד)
הלכתי עם הכרטיס אשראי של אימא (אה, וגם עם אימא) לרכוש לי מעיל לחורף הירושלמי המשמש ובא וזוג מגפונים נוחים לעבור בהם את השלוליות הישנות והחדשות שנוצרו בעקבות הסלילות לרכבת הקלה.
לא מצאתי מעיל טוב (וואו, זה יקר) .
אבל להלן פיוט השלל:
שני זוגות מגפיים ( שניהם עם עקב גבוה. אחד מגף והשני מגפון)
2 זוגות מכנסים ( אחד קורדרוי והשני דק יותר )
2 חולצות דקות וארוכות
סריג לבן
סוודר ירוק עם קיפול יפה , החושף מחשוף סירה- בצבע זית.
חצאית מיני אפורה
שמלה יפנית מהממת.
עכשיו רק נשאר לקנות מעיל ומגפיים נוחים בעלי עקב נמוך.
על השופינג –מאסה קצרה
עריכת שופינג מעמידה מול הבחורה הממוצעת התמודדות מול כמה סוגיות מהותיות: הראשונה, הכרה במעמדך הכלכלי הנחות אל מול שאר העולם. ( הכולל לצורך העניין, דוגמניות ונשות חברה עשירות,שאת מנסה לחקות את סגנון לבושן היוקרתי באמצעות חיקויים מייד אין ציינה ומייד אין לבנט). השנייה, התמודדות עם העובדה שאין לך סגנון אישי או סגנון בכלל. אישיות זה לא הצד החזק שלך ואת תמכרי אותה עבור על "שני פריטים במאה" .שלישית, במידה ויש לך סגנון אישי- אזי מהו? פה בא לידי ביטוי הקונפליקט בין הזהויות השונות המרכיבים אותך ומתחרים על תשומת ליבך בעולם האימאז'ים שבו אנו חיים .למשל: האם אני רומנטית? טום בוי? מלכת מין או שמא עוד בחורה חמודה ולא מאיימת. האם אני ספורטיבית? מעדיפה נוחות? קורבן אופנה ופטישיזם גברי או אישה משוחררת. האם אני נערת עור ורק או שמא היפית ? מה הערכים בהם אני מאמינה , אם יש כאלה ומה עולה על מה? ובכלל,מה הצבע המועדף עלי?
מעייף. מעייף לחיות בעולם פוסט מודרני. עולם של 'ראווה' כפי בורדייה כבר טען.
הסוגיה הרביעית, היא ההתמודדות שלך עם גופך החוטא למידות המקובלות. הבטן הרופסת ,הירכיים שיכולות כבר להקים אוטונומיה על פי גודלן.האי פרופורציה ובכלל אי היותך ג'יזל (הדוגמנית לא האופרה,חבורת דגרנאטיים!) היא המכשול העיקרי. השקרים שאנו מספרות לעצמינו מול המראה, מתעממים שאנו לבד בתוך תא המדידה וכפתור מסרב להיסגר. זו תחושת כישלון אמיתית.
יריד תעסוקה
לכל המגיבים המתלהמים שאני רק מתלוננת שאני צריכה למצוא עבודה ולא עושה כלום (כאילו, ומתי אני אערוך שופינג ואמלא את חובותיי החברתיים?) אזי היום הדפסתי 12 עותקים של קורות החיים המלבלבים שלי והלכתי לחלק אותם ביריד התעסוקה באוניברסיטה, ולבלוס עוגיות עבאדי עד אובדן הכרה.
עיצוב,
אפרופו עיצובים, אופנה ועוגיות עבאדי. מה דעתכם על השינויים העיצוביים הקטנטנים בבלוג?
שלכם ,
דונטלה האופנתית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
