עשיתי את זה.
נפרדתי ממנו.
אחרי כמעט 8 חודשים של מחשבות ולבטים, ביני לבין עצמי וביני לבין אחרים- החלטתי שאין עוד מה להמשיך.
אמרו לי שאמורים להרגיש כשזה זה, אמרו לי שאם יש ספק אז אין ספק
ועוד הרבה קלישאות כאלה ואחרות
ולא הצלחתי, לא הצלחתי להרגיש מבפנים
לא הצלחתי להסתכל עליו ולהגיד לעצמי שאיתו אני רוצה לחיות את שארית חיי
וכעסתי על עצמי והתמרדתי וניסיתי בכל כוחי לשכנע את עצמי שאני סתם מחרטטת ואני סתם ביקורתית
ואני סתם אחת כזאת שאף פעם לא מרוצה
אבל נכנעתי.
ולמרות שניסיתי להשאיר לו פתח קטן להיכנס לו, חריץ בדלת, הוא רק היה צריך להגיד את המילים הנכונות וכנראה שהייתי עוד נשארת
אבל אפילו את זה הוא לא עשה. בשיחה אחת קטנה הוא הצליח לאשר לי את כל מה שהרגשתי
כל כך לא סבלני, כל כך לא תקשורתי, כל כך אטום אלי ולדמעות שלי.
והדמעות שלי ממשיכות עד עכשיו, למרות שאני זאת שקיבלתי את ההחלטה
אבל אני מקווה שבעוד יום, יומיים, שבוע, שבועיים, חודש...
יגמרו הדמעות, יגמר כאב הלב, ואני אשלים עם זה סופית
ואז.. אני אגיע לארץ חדשה.
טובה יותר, רגועה יותר, עדינה יותר
מישהו שיאהב אותי ואת כל המכלול שבי
את המורכבות שבי
את היתרונות והחסרונות שבי
ובעיקר-
שיראה אותי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
