אני מרגישה שאני רוצה לכתוב ביום הזה ואני פשוט לא יודעת מה.
מרגיש לי כי כל מה שאכתוב רק מצמצם את התחושות ביום שכזה, שאי אפשר באמת להעביר במילים את התחושה שבלב.
מין תחושת ריקנות, חוסר. כאילו אני מכירה אישית כל אחד ואחת שהלכו מאיתנו.
הטלוויזיה מריצה תמונות. זוג עיניים, חיוך, שם.
כל אחד היה אדם, עולם ומלואו. בן של מישהו. אחות של מישהו. אבא של מישהו.
שקמו בבוקר מבלי לדעת שהיום זהו יומם האחרון.
ולפעמים אני תוהה... האם בבוקר שכזה, מרגישים שהמוות מתקרב?
האם משהו בגוף או משהו באנרגיה או משהו בווייב שהעולם משדר אליך, מסמנים, ולו במעט, בלחישה דקה, שזהו יומך האחרון?
אחרת איך אפשר להסביר את זה שלפעמים המילים האחרונות של האדם מקבלות כל כך הרבה משמעות.
שדווקא היום בחר להגיד "חייב להיפרד", "אוהב אותך", "נגמר הזמן", "אני כנראה לא אחזור הביתה".
הצפירה של היום הזה, הצורמת, החד-גונית, המונוטונית הזאת, שמפלחת את האוויר ואת הנשמה,
מעלה בי תמונה של מוניטור של לב שנדם. ממש כמו בבית חולים, כאשר הלב כבר אינו פועם, ושום דבר חוץ מקו אופקי ארוך לא מופיע על הצג.
ובאותה השניה, אותו אדם שעד לפני רגע הלך, נשם, דיבר... הפך להיות רק גוש דומם. ומגוש דומם הפך להיות תמונה על הקיר, ומתמונה על הקיר הפך להיות רק זיכרון. מצבה וזיכרון. זה מה שנותר מאדם.
נולדנו לעולם זמני, עולם חולף. כל מה שנמצא כאן עכשיו לא יהיה קיים בעוד מספר שנים. וגם אנחנו.
האדם שעומד מולך אולי לא יהיה מחר . האדם שנשקף לך מן המראה- אולי גם הוא לא יהיה מחר.
אנחנו שולחים ילדים למלחמה. ילדים. למלחמה. איזה צירוף מילים אבסורדי ומגוחך.
ילד בן 20. ילדה בת 19. מחזיקים נשקים, עומדים על המשמר, פורצים קדימה.
וגם אם במקרה חזרו בריאים ושלמים, אז רק סיבוב ברחוב או ישיבה בפאב יכולים להיות כניסה לשדה קרב.
איך אפשר להביא ילד לעולם שכזה? איך אפשר לגדל ילדים בפחד שכזה?
איך אפשר לחיות, כשהזכות לחיות הפכה למאבק?
איך אפשר לסבול את הקלות בה מניפים סכין או לוחצים על ההדק
את הקלות בה אנשים הופכים להיות עיוורים בשם הדת, בשם צד על המפה הפוליטית, בשם אלוהים.
כאילו אלוהים עצמו ביקש לקחת את מה שהוא בעצמו יצר.
אז אנחנו מרכינים ראש, ומורידים את הדגל.
אותו דגל שאנחנו יודעים לשאת כה בגאווה, הוא גם אותו דגל שמלווה את הנופלים למנוחת עולמים.
וחוץ מעצב ביום שכזה, יש גם הרבה כעס.
ופחד. פחד שהמספר 23,447 רק ילך ויגדל.
וכל מספר- הוא אדם.
בן של מישהו. אחות של מישהו. אבא של מישהו.
שקמו בבוקר מבלי לדעת שהיום זהו יומם האחרון.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
