עצוב לי לקרוא את הפוסט הקודם שלי. ממש עצוב.
כשישבתי וכתבתי אז- על כל הלבטים, על החששות, על התהיות, לא ידעתי מה מחכה לי מעבר לפינה.
שבוע אחרי שעזבתי אותו, הכרתי מישהו שפתח לי את הלב. ממש כמו איזה נס, איזו מתנה, איזה קסם- הוא פשוט הופיע.
חודשיים שלמים של סחרור אינסופי, של צחוק, של שמחה, של פרפרים בבטן ושל דגדוגים בלב..
לצערי אין סוף טוב לחלום הזה שכנראה הייתי בו
כי גם הוא נעלם.
ואני יושבת ושוברת את הראש. למה?
הוא היה איתי בתוך החלום הזה, בזה אין לי בכלל ספק. לא קשה להרגיש שלמישהו אחר טוב איתך, שהוא מתקרב אליך, שהוא רוצה עוד ממך, שהוא מסוקרן לגביך ורוצה להכיר ולדעת כל מחשבה, כל רגש, כל אספקט. אז כן, אני יודעת שהיה לו טוב איתי. אז מה קרה שם? נבהל?
איך זה יכול להיות שאותו אדם מסתכל לך בעיניים ואומר כמה טוב לו, ושניה אחרי זה בורח כי חלם כמה חלומות על בת זוג קודמת, מלפני שלוש שנים. ואולי אני בעצם לא באמת מבינה את האמת, כי לא הצלחתי לקלוט מה הוא באמת אמר לי באותם הרגעים של הפרידה. ואולי זה לא סתם חלומות.
יותר מידי סימני שאלה, יותר מידי עצב, יותר מידי כעס, יותר מידי שקט. וריקנות. שקט וריקנות ששורפים מבפנים.
ואני שואלת- מה עכשיו. מה הצעד הבא
כי אני כבר לא יודעת למה להאמין
יש האומרים- תנסי. תדברי. תתקשרי. תציבי עובדות, תציבי תנאים, תציבי שורה תחתונה חותכת ואולי זה יעשה את העבודה, וגם אם לא- זה יגרום לך לשחרר, כי את, את שלך עשית.
יש האומרים- מה שצריך לקרות יקרה. לנשום עמוק, לסמוך על הגורל, ולשחרר. אם ירצה לחזור, להתקרב- תשקלי את זה בבוא העת. אם לא- לא. אבל מנקודה זו את ממשיכה הלאה, ולא משנה מה יקרה בעתיד.
ואני? אני יושבת פה בבית. בשקט, כי הקולות בראש צורמים יותר מידי. כי יש בי יותר מידי מריבות פנימיות, ורגשות מתחלפים וכל מה שנותר לי לעשות זה לבהות בקיר ולחכות שהמלחמה הפנימית תיגמר, או תדעך, או שתתקיים הפסקת אש ולו לרגע, כדי שאוכל לנשום.
כי לקחת לי את האוויר ומאז אני מנסה לנשום בחזרה.
אני לא מבינה את החיים האלה. משהו בא, מחבק אותך, פותח לך את הלב, גורם לך לבטוח ולסמוך ולהירגע, וברגע שאתה משחרר ומניח את הראש ועוצם את העיניים- הכל נלקח. ואתה נבעט ונשרט ונחבל, ומוצא את עצמך מדמם ופצוע על הקרשים.
ואז- עוד מצפים ממך, ויותר גרוע- אתה מצפה מעצמך, פשוט לקום על הרגליים, לנער את הבגדים ולצאת ולחפש מישהו כדי להתחיל איתו את כל המעגל הזה מההתחלה, כאילו כלום לא קרה, באיזושהי אמונה עיוורת שבסוף- בסוף זה יקרה.
ומה קורה אם נמאס להאמין? או שכבר אין בך אף חלק שיכול להאמין, כי נרמסת מספיק, כי כאבת מספיק.
או כי אתה כבר כל כך כועס על העולם, שגרם לך לאטום עוד ועוד חלק בך, שגרם לך לפקפק עוד ועוד במי שאתה, בערך שלך.
זה נשמע נורא, אני יודעת. ואל לי להאשים את עצמי בטיפשותם של אחרים.. כי הוא היה טיפש, אם נודה באמת.
אין, באמת אין שום צד בי שאומר שעשיתי משהו לא בסדר. לפחות בזה אני יכולה להתנחם. הייתי המאה אחוז שלי, נתתי את המאה אחוז שלי.
ואם את זה הוא לא רצה לקבל- קטונתי מלנסות להבין או להכיל.
כל מה שנותר לי עכשיו זה לחשוב באיזו דרך עלי לבחור, בלי לשים דגש יותר מידי על התוצאה. אני לא יכולה לשלוט בתוצאה, אני יכולה רק לשלוט בדרך פעולה שאבחר שאהיה הכי שלמה איתה. fight or flight. ממש ככה.
ולהאמין. בכל זאת, להמשיך להאמין, שבסוף-
יהיה לי טוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
