תמיד אני אומרת לעצמי שאני אנצל את יום כיפור לשבת עם עצמי, לעשות חשבון נפש, להתבונן בתוכי, לכתוב.. זה אף פעם לא כזה קורה.
אני נופלת מהר למחשבות על מתי הסבל הזה נגמר ואז גם מתחילים הכאבי ראש ו... חוץ מלישון אין הרבה כוח לשום דבר אחר, ואז אני תמיד מרגישה שזה מתפספס.
אז הבטחתי לעצמי שאני אמצא לעצמי את הרגע לאחר יום כיפור בו אשב ואכתוב קצת לעצמי, אחרי שאני ארגיש טוב ואהיה מאופסת לגמרי.
אז הנה... עכשיו.
חשבתי לעצמי קצת על למי אני מייעדת את הסליחה שלי השנה. למי באמת מרגיש לי שאני חייבת את הסליחה הזאת, מעומק ליבי, כי זו משמעות של יום כיפור לא? לסלוח.. והאמת? לא מצאתי אף אחד כזה. לא כי לא פגעתי או הייתי הבחורה המושלמת בכל סיטואציה ואינטראקציה, ממש לא. היו המון מקרים בהם אני יכולה להגיד בלב שלם שטעיתי, שהגבתי לא נכון ולא מותאם, שעשיתי דווקא, במישרין או בעקיפין..ועדיין, שום דבר לא הרגיש לי מספיק חזק כדי להשקיע באיזו הודעה קורעת לב לפני כיפור.
ואז סתם דרך רפרוף קל בפייסבוק, מתוך שיעמום, ראיתי תחילה של פוסט של אדם כלשהו יקר, שכותב לעצמו סליחה. ואז- נפל האסימון. כמה ברור. איך לא ראיתי את זה קודם, איך יצא שלא חשבתי על זה, איך יצא ששמתי את עצמי כאופציה אחרונה.
הרי ברור מאליו, שהאדם הראשון שאני צריכה לבקש ממנו סליחה- הוא אני עצמי .
אז.. סליחה.
סליחה על כל הרגעים שבהם לא הערכתי אותך מספיק, שבהם פקפקתי ביכולותייך, שבהם לא האמנתי כי את יכולה או מסוגלת.
סליחה על כל הרגעים בהם ניסית לפרוץ, ניסית לעשות משהו חדש, ניסית לחצות גבולות, ואני? אני חסמתי, אני עצרתי.
סליחה על כל הרגעים בהם הייתי קשה מידי בביקורת כלפייך, ביקורת נוקשה, הרסנית, דרקונית שלא מאפשרת צמיחה והתפתחות
סליחה על כל הרגעים שהקטנתי אותך מול אחרים, ונתתי לך תחושה שאת לא שווה להם, לא מבחינה אישית ולא מבחינה מקצועית
סליחה שלא נתתי לך תמיד להנות מרגעי האושר הנוכחיים עד הסוף, בגלל אינסוף מחשבות על העתיד, ועל העבר וכל מה שכבר לא רלוונטי
סליחה על הפעמים שהסתכלת במראה ואמרתי לך שאת מכוערת, ושיש לך קמט פה וצלקת שם ועודף שומן בצד הזה וחוסר פרופורציה בצד ההוא
סליחה על הפעמים בהם רצית לצחוק, ועצרתי אותך. סליחה על הפעמים בהם רצית לבכות, ועצרתי אותך. סליחה שלא נתתי לך להיות אותנטית.
סליחה שהוצאתי לך את הרוח מהמפרשים בכל פעם שהתלהבת ממשהו, כי כל כך פחדתי שתתאכזבי עד שהיה עדיף לא להרגיש
סליחה שהרסתי לך את יצר האומנות שבך, את המנגינה בלב שרוצה להתבטא דרך היידים, בשביל לשבת לעוד שעה לצפות באיזו סדרה בטלוויזיה, כנ"ל לגבי ספורט, שגם את זה רצית לעשות.
סליחה על הפעמים שרמסתי לך את התקווה שעוד יבוא איזה מישהו שיצליח להתאהב בך, רק כי אני כבר התייאשתי מלהאמין
סליחה על כך שגרמתי לך לחשוב שאם מישהו אחר לא אוהב אותך זה סימן שאת לא צריכה לאהוב את עצמך.
סליחה שגרמתי לך לא לאהוב את עצמך, ויותר מפעם אחת.
ואם יש משהו שאני רוצה השנה, זה להניח בצד את השליליות, להמשיך לחיות את החיים בחדווה ובאופטימיות, להעצים בתוכי את האנרגיה של העשייה ושל ההתפתחות, וכל השאר... יבוא כשיבוא.
אני אוהבת אותך, את בדרך הנכונה, את מצליחה, את יפה, את נבונה.
תאמיני.
שנה טובה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
