"מה עושים כשהרצון לחיות דועך?
מה עושים כשבתוך החזה קודחת מן הרגשה כזאת שהכל נבול, שהחיים לא טובים, שמשהו לגמרי לא מסתדר כאן?
מה עושים כשהקול הזה שואב ממך את השמחה וממלא אותך בנוכחות שחורה, קודרת?
אני מנסה לדבר עם הרגשות שלי, אבל אני לא מצליח אפילו לזהות אותם.
מה יש שם בפנים, בתוך המים העמוקים? דיכאון? חרדה? ייאוש? הכל ביחד?
אני לא מצליח להגיע למחשבה שיוצרת את כל ההצפה הזאת,
האם זה העתיד שנראה לי עכשיו שחור משחור?
או האכזבה מעצמי, מהדרך שבה אני מנהל את חיי, מהבחירות שאני עושה?
אני רוצה לבכות, אבל עכשיו איבדתי אפילו את היכולת הזאת..."
(הכי רחוק שאפשר, אלון חילו)
כתבתי את הקטע הזה לעצמי במחברת לפני מספר שנים. קטע מתוך ספר, שהזדהתי איתו רבות בזמנו.
ואז..חולפות מספר שנים, ואני נתקלת בקטע הזה שוב.
ונחרדתי.
נחרדתי מהמחשבה שבעצם... שום דבר לא השתנה.
אותה תחושה. אותה עצבות.
כמה מאכזב.
חשבתי שהתקדמתי, והנה- אני דורכת במקום.
ואין, אין יותר מילים להסביר.
ריקה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
