דמעות החלו לזלוג במורד לחייה של שירן.
"תפסיקי לבכות כמו תינוקת!" צעק אביה ונתן לה סתירה.
אמה רק ישבה שם, בוכה.
"אבא, תפסיק! למה אתה מתנהג ככה?!" צעקה שירן.
לפתע פניו של אביה נרגעו, הוא היה נראה כלכך תמים.
הוא נעצר. צעד צעד אחד אחורה.
וברח מחדר ביה"ח.
הייתה רגע של שתיקה.
שירן שנאה רגעים כאלו.
אמה של שירן קמה מכיסאה, עיניה אדומות, ויצאה במהירות מחדר ביה"ח לעבר אביה.
היא שמעה אותם מתווכחים. היא לא רצתה לשמוע את זה.
היא אטמה את אוזניה בידיה, אך ללא הצלחה.
לבסוף הרופא הגיע, אמר להם להירגע, ניסה להסדיר עניינים, אך אביה של שירן צעק בקולות רמים, ויצא מביה"ח.
עברו כמה ימים, ונעמה ושירן השתחררו מביה"ח וחזרו לביה"ס.
"שירן?"
"כן?"
"מה? התעוררת עכשיו?"
"כן. למה? מה השעה? מה?! אוי לא!" צעקה שירן, וקמה ממיטתה במהירות עד שפגעה באצבע ברגלה.
היא המשיכה לדבר עם נעמה בטלפון, והתארגנה מהר.
"אני מחכה לך למטה." אמרה נעמה, והן ניתקו את הטלפון.
שירן רצה במורד המדרגות, ויצאה מהבית. היא לא טרחה להגיד להתראות להוריה, שבכלל לא ידעה היכן הם נמצאים, כי לפי מה שראתה, הם לא היו בבית.
הם הלכו לביה"ס, מדברות ביניהן.
כשהגיעו, לפתע נועה נעמדה מולן, לא נתנה להן לעבור.
"נועה, מה את רוצה?!" צעקה שירן בעצבנות.
נועה צחקה באכזריות.
לבסוף שירן דחפה את נועה בחוזקה, משכה בידה של נעמה, והלכה לכיוון כיתתן.
נועה הרימה את ראשה, הסתכלה ארוכות על שירן, רצה לעברה, דחפה אותה, ושירן נפלה לרצפה.
נעמה הייתה המומה בכדי להגיב.
היא עמדה במקום, בוהה בשתי הבנות נלחמות אחת בשנייה, אך לא עשתה דבר.
היא התבלבלה, לפתע כל הילדים התאספו סביבן, דחפו את נעמה אחורה.
נעמה הסתובבה והלכה לכיוון כיתתה. היא ידעה שאין לה מה לעשות שם.
"נעמה, תגידי, את נורמלית?!" צעקה שירן כשנכנסה לכיתתה, וראתה את נעמה יושבת במקומה כמו ילדה טובה, כמו מלאך, ואוכלת סנדוויץ'.
"מה עשיתי?" שאלה נעמה בתמימות מוחלטת.
"מה עשית?! אני התחלתי ללכת איתה מכות, ואת פשוט החלטת לחזור לכיתה, נכון?!" שאלה שירן בעצבנות, טרקה את דלת הכיתה אחריה, ורצה לשירותי הבנות.
עיניה עייפות, היא הרגישה שהיא מרחפת.
מרחפת בין כל הפרצופים השואלים, הצוחקים.
מרחפת בביה"ס שלה.
היא הרגישה כרוח רפאים.
כשהגיעה לשירותי הבנות, היא ניגבה את האיפור שנמרח לה.
העיפרון השחור שהתאפרה בו נמרח על פרצופה הלבקן, היא עצמה את עיניה לרגע, וזכרה את עצמה, יושבת בחדרה, מחזיקה במספריים בידיים רועדות ואז...
היא פתחה את עיניה במהירות.
היא לא רצתה להיזכר בזה.
היא שטפה את פניה, ויצאה מהשירותים.
בגוף רועד ובאי רצון מוחלט, היא הלכה לכיוון כיתתה.
כשנכנסה, כל התלמידים לפתע התלחששו, צחקקו.
היא ידעה שהיא הפסידה בקרב מול נועה, אך לא ידעה שזהו עניין גדול במיוחד.
שלי, חברה הטובה של נועה, עברה לידה, ולחשה לה "איך זה להרגיש מפסידנית, הא?" צחקקה, ויצאה מהכיתה.
שירן גלגלה את עיניה. היא שנאה את נועה ואת חברותיה מאז ומתמיד, וידעה שהן מובילות רק לצרות.
היא התיישבה במקומה, וילדים שישבו מאחוריה התלחששו.
יום ביה"ס עבר, ושירן בדרכה הביתה.
כששירן הגיעה הביתה, היא הכינה לעצמה ארוחת צהריים, ואז הלכה לראות טלוויזיה.
היא הדליקה אותה, וזה בטעות היה על ערוץ 22.
לפתע היא ראתה את שדרן החדשות אומר:
"...והיום התרחשה תאונה בכביש איילון, מכונית התנגשה במלוא עוצמתה במכונית שלפניה..."
שירן לא הספיקה להעביר, ומיד ראתה תמונות מהתאונה המחרידה.
היא צפתה לכמה דקות, ולפתע ראתה שהאיש שנהרג מהתאונה,
האיש ששכב על הכביש חסר כל סימן חיים,
האיש שהובילוהו באמבולנס לביה"ח, למרות שידעו שזה חסר כל סיכוי שהוא ייחיה,
אבא שלה.
מצטערת שלא עידכנתי מלא זמן.
פשוט הייתי בסיציליה, וזה.
אני שוקלת לעצור את הסיפור הזה, להתחיל אחד חדש.
אולי בכלל לסגור את הבלוג. 
בעצם לאלא, אני אוהבת לכתובD:
אבל... לא יודעת.
*וואו, דניאל. איזה מונולוגים עצמיים*.
כן, עזבו. טיפשה.
אז... מה כדאי לי? להתחיל סיפור חדש, או מה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
