אגדה אורבנית

הסיפור שלנו מתחיל מזמן, לפני שנתיים כבר.

אני הייתי במשברים. לקחו לי כמה שנים של עצב, התכנסות, התבודדות, והפיכה ליצור של צללים ושל מוזיקה כבדה ורועשת כדי להפנים שאלו שאהבתי ומתים לא יחזרו ומוטב שאני אפיק את המיטב בחיים, אבל ההפנמה הזו באה רק עם אנה...

פגשתי אותה בכיתה י'. היא עברה לבית הספר שלי, לכיתה שלי, נכנסה עמוק לתוך החיים שלי. בהתחלה היינו רק ידידים לזמן מה, עד שהבנו עד כמה זה מטופש והתחלנו להיות בני-זוג... במסיבת חוף אחת באמצע הקיץ...

והיינו מאוהבים כמו שרק ילדים תמימים בני 16 יכולים להיות. היא היתה כל העולם שלי ואני הייתי כל העולם שלה. כשהייתי מדוכא הייתי בא אליה, כשהיא היתה מתעוררת באמצע הלילה היא היתה מתקשרת אלי... נראה כאילו זה ימשיך ככה לנצח. במובנים מסויימים, זו היתה התקופה הטובה ביותר של חיי.

למדתי להתגבר על הכעס ועל הכאב שהותירו בי אנשים כמו ההורים שלי, כמו המוות של ליאור...

ליאור היה חבר שלי. חבר טוב שלי. הוא נפטר כשהייתי בכיתה ז'. סרטן. אני לא יכולתי להתגבר על זה. הרגשתי כאילו כולם סביבי מתים, גוססים, גוועים... רציתי למות בעצמי רק כדי לא לחיות בתוך הסבל הזה ועם הכאב שהסתובב אצלי, הסיוטים, הלילות הלבנים...

כן, אנה עזרה לי יותר מכל אדם אחר שהכרתי בחיי. היא עודדה אותי ומשכה אותי למעלה כשרציתי לטבוע.

בערך חצי שנה אחרי שהיינו כבר יחד, אח של אנה התאבד. היא כבר לא היתה אותו הדבר. פתאום אני הייתי צריך להיות זה שמושך אותה למעלה, שעוזר לה ושתומך בה... וכן, זה היה ועדיין קשה.

ועדיין אהבנו, נגד הכאב ונגד המוות אנחנו שמחנו והמשכנו לחיות ונהנו מהחיים שלנו.

ואז, היא היתה הראשונה להתחיל את הבגידות. היא כמובן אמרה שהיא היתה שיכורה מאוד ושהיא היתה מדוכאת ושהיא הרגישה לבד ורחוקה  ממני (באותו זמן הייתי בחו"ל). כשחזרתי לא רציתי לראות אותה. התחלתי לצאת עם בחורות אחרות, אבל התגעגעתי אליה כאילו היא היתה איבר בגוף שלי שנכרת ממני... ככה חזרנו, אבל זה היה אחר. זה לא היה נכון יותר. אחרי שבועיים לא יכולתי להמשיך איתה ועזבתי.

והצטערתי על כל רגע שביליתי לבד או עם בנות אחרות. בסוף התחננתי שנחזור. היא הסכימה בשמחה, אבל זה היה התור שלי לבגוד בה, מפוחד "להישאר חייב", עם בחורה שרציתי עוד לפני שחזרתי אל אנה, בחורה שהיתה בגדר "קשה להשגה" עבורי... זו היתה טעות מטופשת, כשאני חושב על זה, אבל בסה"כ הייתי בן 17 (ולא שהיום אני יותר מידי בוגר, אבל לומדים מטעויות, לא?).

זה המשיך. פרידה וחזרה... פרידה וחזרה... ככה עד עכשיו... עד שכל הרגשות כבר נעלמו ונשאר זיכרון של רגש ישן ששנינו זוכרים ושנינו רוצים לחזור אליו בידיעה שאי אפשר. כמו המוות שקירב אותנו, המוות של הרגשות שלנו אחד כלפי השנייה מפריד בינינו עכשיו...

אז לכל אלו מכם שתוהים "איך לעזאזל הוא חזר אליה אם הוא לא אוהב אותה?" ככה... כי היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. האדם הכי קרוב אלי בעולם. הדברים שסיפרתי לה לא סיפרתי וכנראה גם לא אספר לאיש מלבדה...

קשה כל כך למצוא בחורות כמוה, בחורות שאפשר לאהוב מתוך המקומות האפלים ביותר, מתוך הרגשות העמוקים ביותר... אבל אני לא מתייאש. אני עוד אמצא מישהי שאיתה אני אוכל להרגיש שוב... ולהרגיש אפילו יותר מאיתה...