"ושבו בנים לגבולם"
לפעמים התקווה היא כל מה שיש.
לפעמים התקווה היא דווקא זאת שמרסנת את הכאב,אפילו לשניה.
התקווה לראות את אותו חיוך,של אותו אדם שמאיר את חייך.
קשה להאמין שביום אחד הכל התפוגג למראה ארונות שחורים.
כל התקווה לחיבוק,נשיקה אחרונה.
במשך שנתיים וארבע ימים המשפחות רק ביקשו סימן.
ביקשו לאהוב שוב,לחבק חזק ולא לעזוב.
ת.נ.צ.ב.ה
קרדיט לה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
