nameless

אני מרגישה כאילו שתקתי חודשים. כאב שכזה בגרון, וכל מה שמצליח לחמוק החוצה זה שאריות אפר. עשן ישן שנדבק אל הריאות.

יש לי כוויה חדשה גדולה בצד השמאלי של הבטן, מהטבור עד הקו של התחתונים. היא יפה בעיניי. אני מתחילה להתרגל לכאב לתחושה הישנה שהוא קיים. לחמימות שבאה איתו, לסודות שהוא יכול להכיל. נשפכו עליי מים רותחים מבקבוק חם שנקרע. לא משהו מתוכנן. הייתי לבד. אני זוכרת שלקח הרבה זמן עד שהתאוששתי והבנתי שהעור שלי שורף ושצריך לעשות משהו. אז החלפתי תחתונים.

אני מוצאת את עצמי תמיד נשברת לקראת הסוף. בקצוות. איפה שכבר לא נשאר עם מה לאזן את העומס. אני תמיד חולה בתקופות האלה. נעלמת. ושום חובה לא תגרור אותי אל הסערה שמתחוללת בחוץ.

אני אוהבת לשמוע את התקתוק של המקלדת מבעד לאוזניות גדולות מנותקות ממוזיקה. ככה שהרעש מעומעם והכל מרגיש לא בדיוק קיים. מן ריחוק. אני אוהבת סרטים עם "voice over" שמקדימים רמזים לסוף הכה צפוי מראש אבל נראים נורא מתוחכמים תוך כדי.

אני חושבת שאני זוחלת אחורה. ראיתי סרט שידעתי שאסור לי לראות. נער שלומד למכור את עצמו אחרי שמבוגר השתמש בו כשהוא היה קטן ואז מישהו מכריח אותו לרדת לו. רציתי להקיא.

הוא אמר שזה קרה כל כך מזמן והוא לא סיפר לאף אחד אבל זה חלק כל כך משמעותי מהחיים שלו.

אני כבר לא זוכרת איך להביע את החסרונות שלי, להדגיש את הפגמים. היא אומרת לי שאני לא שפויה ושואלת אם גם אני חושבת ככה על עצמי. שתקתי. אני חושבת שאני פשוט לא מתאימה.

לפעמים כשאני נורא מתרכזת במשהו אני שוכחת שקיים עוד עולם שלם מאחוריי. ואז כשאני מתעוררת אני מופתעת לגלות שהכל נשאר אותו דבר. אני זוכרת ביסודי התעוררתי פתאום וכל הכיתה הסתכלה עליי. הסתבר שהמורה קראה לי כבר כמה דקות ואני פשוט ריחפתי רחוק משם. מנותקת. אחרי זה היה קל להיות מנודה.