מחשבותמחשבות שצצות ועולות, על דברים נעימים ופחות נעימים. דברים שמשמחים אותי ודברים שמרגיזים אותי. |
| 8/2007
הנשימות של יונית
מה העניין עם הנשימות של יונית לוי? בכל פעם שמסתיימת כתבה והיא מתחילה את המשפט הבא שלה היא לוקחת נשימה עמוקה ואצלי ברמקולים של הטלוויזיה מתקבל מין צליל שורקני-נושפני נוראי. כאילו, אין איזו טכנולוגיה שתוכל למנוע את העברת הרעש הזה? אולי להרחיק את המיקרופון או משהו?
אגב יונית, היא המגישה הכי פחות אהובה עלי. זה לא בגלל שהיא אישה/צעירה/קרה/אשומת-שיער. זה בגלל שהיא מגיבה לפני ואחרי כל כתבה עם איזה משפט טיפשי או הרמת גבה ובמקרים החמורים ביותר היא פותחת עיניים לכדי צלחות ליל-סדר ענקיות. לעניות דעתי תפקידה של המגישה (או המגיש) הוא למסור את החדשות, ללא קטעי קישור מבדחים או הערות מתחכמות. המצב השתפר מעט מאז שגדי עזב אם כי המהדורה האחרונה בהשתתפותו הייתה מופע אימים של ממש שהזכיר את הפרידה משלום קיטל. אז אתם אוהבים את הבוס שלכם וחושבים שהוא ממש נחמד ומגניב וזה נורא עצוב לכם שהוא עוזב. אבל מה זה מעניין אותי? לא מספיק שסבלתי את כל הפסקות הפרסומות המטרידות בשביל לקבל קצת מידע על העולם, אני צריך לשמוע על החיים הפרטיים שלכם?
מזל שאין ליונית עם מי להתבדח עכשיו שגדי עזב...
| |
על פיראטיות
בזמן האחרון אני קורא כל מיני כתבות על כך שחברות המוזיקה בוחרות להפסיק ולמכור שירים בחנויות מקוונות תוך שימוש בנז"ק (DRM). הטענה המרכזית היא שהצעד הזה נועד בכדי לגרום לאנשים לקנות יותר מבלי לחשוש שהתכנים שרכשו יהיו מוגבלים. כידוע, ההגבלות המוטלות על המשתמש באמצעות הנז"ק הן בבחינת עונש למשתמשים הבוחרים לקנות באופן חוקי ואינן מפריעות דווקא לפיראטים המשיגים את התכנים שלהם פרוצים וחופשיים לחלוטין. כל הכבוד לחברות המוזיקה שהבינו את העניין והפסיקו להילחם בלקוחותיהן.
עם זאת, אני חייב לומר כי הטענה המושמעת על-ידי תומכי הסרת ההגבלות מחד ועל-ידי הפיראטים מאידך כאילו המחירים הזולים של תכנים מקוונים יעודדו את המשתמשים לקנות במקום לגנוב, היא מופרכת.
המנגנון הפסיכולוגי העומד מאחורי הרציונליזציה של הפיראטים משתמש בטיעוני המחירים הגבוהים של המוזיקה/התוכנה/המשחקים בכדי להצדיק את תופעת הגניבה. המתנגדים לפיראטיות אומרים (ובצדק) כי כפי שאנשים אינם גונבים מוצרי צריכה בעלי ממשות פיזית רק בשל מחיריהם הנתפשים כגבוהים, כך אין הגניבה יכולה להיות מוצדקת כשהמדובר בתכנים וירטואליים (רוחניים). לדידם של אלו, אין הבדל בין מקרר לתוכנה. ואולם, ישנו הבדל מהותי: את המקרר קשה לגנוב ואת הקבצים קל. גם הסובלנות החברתית כלפי גניבה מהסוג הראשון אינה כזו של הסוג האחרון וגניבה של תכנים נעשית תוך "קריצת עין". האם קשה לדמיין מצב שבו מקרר במחיר כלשהו שקל לגנוב אותו, אין חשש מלהיתפש ואין לגניבה סטיגמה, לא ייגנב במהרה?
במילים אחרות, הכל מתחיל מחינוך. הרדיקלים טוענים כי תכנים וירטואליים צריכים להיות זמינים לכולם ושייכים לכולם. עקרון זה עומד בבסיס פילוסופיית הקוד הפתוח. מנגד עומדים היוצרים עצמם אשר רואים ביצירתם דבר השייך להם ואותו הם מוכרים לצרכנים בתנאים מוגבלים (כלומר עותק אחד לשימוש עצמי וכיו"ב). האמת כרגיל נמצאת איפה שהוא באמצע. לכשעצמי אני מאמין בפילוסופיית הקוד הפתוח ואני מכיר ביתרונותיה על פני השיטה הקניינית ככל שהדבר אמור בתוכנות. כאשר קוד התוכנה הוא חופשי לצפייה לשם לימוד או לשינוי לצרכי שיפורו, כלל המשתמשים יוצא נשכר. אולם במוצרים שהם בעלי פונקציה בידורית בלבד כגון שירים סרטים ומשחקים, אין קוד פתוח למעט בפרוייקטים המופצים בחינם על-ידי יוצריהם (משחקים זולים שיוצרו ע"י תוכנות בקוד-פתוח למשל). כך שהברירה היא פשוטה: לשלם סכום כלשהו, גבוה או נמוך או לא לשלם כלל. די ברור שרוב האנשים ייבחרו באופציה השנייה.
בחזרה לדוגמת המקרר: כל זמן שקל לגנוב אותו, אין סיכון ואין סטיגמה, לא משנה כמה נמוך יהיה מחירו, תמיד יהיה מי שיגנוב במקום לשלם. בעיני המשתמש, הורדה של תוכן אינה נתפשת כאקט קרימינלי אלא כמציאת דבר המונח ברחוב, אף אם ישנו חיפוש אקטיבי מצד המשתמש אחר התכנים. כשאני הולך ברחוב ומוצא סכום כסף, אני לא בהכרח מחזיר אותו למשטרה, במיוחד כאשר מדובר בסכום קטן. כשאני מוצא דבר בעל ממשות ובמיוחד כזה שאינו נראה יקר מאוד, אני שומר אותו לעצמי. לעיתים אני מוצא טלפון או מחשב כף יד ואז אני מוכן להשקיע זמן בכדי להשיב את האבדה משום שאני מעריך את הנזק הנגרם למי שאיבד את הדבר ביותר מכסף. בדוגמה זו, הקבצים המורדים מן הרשת משולים לכסף מזומן השוכב ברחוב. הכסף לא מסומן ואינו "שייך" לאף אחד במיוחד ולכן קשה להעריך את הפגיעה באדם שאיבד את הכסף. לסיכום: אנשים מורידים תכנים משיקולי נוחות, זמינות, הגיון פיננסי (אין יותר זול מחינם) וסובלנות חברתית. לכן אין בנמצא שום פתרון, טכנולוגי או אחר שישים קץ לתופעה כל זמן שישנם תכנים וישנה הדרך להוריד אותם.
מה כן ניתן לעשות?
הדבר היחיד שאי אפשר לגנוב הוא שירות. לא שירות ממשי ולא וירטואלי יכולים להינתן מבלי שנותן השירות יסכים לכך. נכון שאפשר לקבל עדכונים גם לתוכנה גנובה ע"י שם משתמש גנוב אך ישנם שירותים שאין להם תחליף ואותם ניתן להציע בתשלום, בעוד התכנים עצמם יוצעו בחינם. יכול להיות שלא כל המשתמשים ישתמשו בשירות ויכול להיות שיהיו כאלו שירמו גם כאן, אך רוב הצרכנים יסכימו לשלם עבור שירות טוב כפי שרוב האנשים מסכימים לשלם עבור חשמל ולא גונבים אותו (למרות שאפשר). השירותים החדשים שיותעו לצרכן יהיו מותאמים למשתמש ולא לכלל הצרכנים ובאופן כזה יוכלו לגרוף רווחים גדולים יותר מאשר שירותים קיימים בהם לא נעשה בהכרח שימוש. על החברות המייצרות תכנים שאינם ממשיים להפנות תשומת ליבם לכיוון זה ולהפוך את השירות למוצר העיקרי ואת התכנים למוצר המשני. כפי שסדרת הרובוטריקים המצויירת הייתה רק אמצעי למכירת בובות ממשיות מפלסטיק, כך גם התוכנות והמשחקים ישמשו למכירת השירות.
| |
דברים שמעצבנים אותי
יש כל מיני דברים שמעצבנים אותי. אחד מהם זה פרסומות. למשל, כל הפרסומות של ג. יפית. מה היא חושבת לעצמה?!
| |
|  כינוי:
Jack Soyer בן: 45 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
