אכלתי חצי אפרשזיף.

אנטוניו פוארטה ז"ל.

צ'סוואה נספוואה ז"ל.

בן 22.

בן 27.

וככה נגמרו להם החיים.

ופשוט לא מגיע לאף אחד למות בגיל כזה.

שני שחקנים אדירים שמתו מדום לב, במקום שהם הקדישו לו הכל.

זה איום, אבל אני בטוחה שאם היו שואלים אותם איפה הם מעדיפים למות, זה היה שם.

למרות שאני בטוחה שהם היו מעדיפים לא למות, לא בגיל הזה.

אסור לדברים האלה לקרות, תמיד צריך להיות מוכנים לדברים האלה.

אני אמורה להיות באבל, אבל אני לא מסוגלת.

זה הרי לא יחזיר אותם לחיים נכון? אז מה הטעם? למה אנשים יושבים שבעה? כבוד למת. אבל אין בזה טעם. הכבוד שאנחנו עושים למת לצערנו לא משנה את העובדה שהוא מת, נכון? אז למה להיות באבל? זה המוטו שלי בחיים, אל תעשה משהו אם אין לו טעם, או מטרה. אבל אני באבל. זה איום.

זה בלתי נתפס. אני עדיין חושבת שהם התאוששו, שעוד כמה ימים הם יחזרו לשחק ונראה אותם מצילים את המשחק.

אני לא קולטת שהם מתו.

אז תקראו לי אימו מתבכיינת. אין לי בעיה עם זה. אני לא אימו, אני צודקת. לא מגיע להם למות, זה פשוט לא בסדר.

אני עדיין חושבת שהם בחיים. אולי זה כי אני לא רוצה שהם ימותו,כי אני רוצה שהם יחיו, אבל שוב, זה לא יעזור לי.

הכנופיה (לא במובן של פשיעה. אל תהיו סתומים) מתפרקת.

יפית נוסעת לפנימייה וליס ונסט לא באותה חטיבה איתי.

זה לא נשמע לכם כל כך נורא, אבל זה נורא.

אנחנו לא סתם חבורה של בנות שהחליטו להיות חברות, אנחנו כמו בנאדם אחד ובחיים אף אחד לא יוכל להחליף אותן באף אחד.

עכשיו אני בודדה בחטיבה. בלי הכנופיה שלי.

שגם ככה הייתה בדרכה לפירוק.  ליס נסתה לשכנע את סבתא שלה להסכים שליס תבוא אלי רק בגלל שאמרתי לה ששמתי את האוס במסך של המחשב.

כמה עלוב.

אבל הן היו החברות הכי טובות שלי. ונשבענו שנשמור על קשר, אז ככה יהיה. אבל זה עדין מדכא.

הלכנו לעשות מסיבת פרידה אחת מהשניה והיה די כיף, אבל כל הזמן הסתכלו עלי וזה היה מעצבן. O=

אסור לי לשמוע שירים עצובים, בסוף אני אבכה ואני לא רוצה שזה יקרה.

טוב, זה הפוסט העמוק באמת הראשון בערך בבלוג הזה ובטח גם עליו אף אחד לא יגיב.

נועה.