"הביטי לשקיעה, עדיין לא עבר זמנה...

הכוכבים זורחים, חינם כל השנה.."

הרבה זמן לא ראיתי את השקיעה, וגם לא את הכוכבים, 

זה לא שלא הסתכלתי, אני כל הזמן מנסה לראות אותם אבל הם איכשהו חומקים ממני...

שם אבל לא שם...

בכל אופן, לא בשבילי...

זה מוזר אבל התרגלתי לא לסמוך על אנשים... לדעת שהם לא באמת תמיד יהיו שם בשבילי..  היום אני כבר יודעת שאדם לאדם זאב ושיש דברים שאי אפשר לקחת בחזרה...

“How do you pick up the threads of an old life?

How do you go on, when in your heart you begin to understand

there is no going back.

There are some things that time can not mend.

Some hurts that go too deep...

that have taken hold.”

אולי אני מוותרת לעצמי יותר מדי לפעמים... מרחמת על עצמי קצת יותר מדי... אני צריכה ללמוד להתחשל, כמו איך שהייתי עד לא מזמן, זומבי חסר רגש..

"רק שתדעי לך שאני לא מתגרשת ממנו רק בגללכם הילדים, אני לא רוצה שתסבלו"..

וואוו תודה אמא, עכשיו אני מרגישה הרבה יותר טוב...

נמאס לי לשמוע שלא טוב לה איתו...

זה מצחיק כי עד לפני כשנה חשבתי שיש לי את הכל ושאין ברת מזל ממני...

זוג הורים שאוהבים אחד את השני ומאושרים ביחד, אחים מגובשים, חברים, פנטזיות על אהבה, מחשבות שטותיות שיש דבר כזה "חברים" (אל תדאגו למדתי כבר שחברים יש רק באגד...)

כל הבלאגן האמיתי התחיל לפני כשנה... הכל בגלל הסרטן הדבילי הזה... פירוט קצרצר- אמא חולה בסרטן כבר משהו כמו 5 שנים, עד עכשיו הוא היה ילד טוב ורגוע, לא הפריע לנו לשגרת החיים באופן משמעותי. נכון שמדיי פעם היא עשתה ניתוחים כדי להוציא את הגידולים אבל זה הסתכם בזה. לפני כשנה הרופא שעד עכשיו דגל בגישה של נגד כימותרפיה, פתאום אמר לה שזה הצעד הבא שצריך לנקוט בו... מסתבר שהמחלה התפרצה- הבלוטות גדלו והתרבו... וכדי לבלום את ההתפשטות צריך לעבור כימותרפיה... הלם ראשוני תקף אותי...

כמובן שידעתי שאמא חולה בסרטן אבל אף פעם לא באמת חשבתי שהיא תצטרך לעבור טיפולים חשבתי שזה תמיד ישאר בשליטה (תמימה אני הא? )...

בנובמבר היה הטיפול הראשון, היא עדיין חייכה, וכולנו חשבנו שיהיה בסדר ונעבור את זה ביחד כמשפחה מאוחדת.... לאף אחד לא היה מושג כמה שאנחנו טועים...

בטיפול השני אבא כבר התחיל להישבר (אתם יכולים להאשים אותו? שני ההורים שלו נפטרו מסרטן ועכשיו אשתו עוברת טיפולים?)

אז הוא הפסיק לבוא לטיפולים ונשארנו רק אני והיא..

אני משערת שאני לא צריכה לתאר לכם כמה זה קשה לשבת ליד אמא ששוכבת במיטת בית חולים כשמזריקים לה חומרים והיא מתכווצת מכאבים לעתים תכופות כי אין מה לעשות- הגוף מתנגד לטיפול.

ואין לי איך לעזור לה- אין לי איך להקל על הכאב...

בין הדברים הקשים שעברתי איתה היה התספורת.. בגלל הטיפולים היא החליטה לספר את השיער לפני שינשור לה יום אחד על הכרית... הלכנו לספרית וכשהיא התחילה לספר וראיתי את הדמעות זולגות מעיניה של אמא, הרגשתי שמשהו נקרע מבפנים...

"שיר כאב עובר ושב,

איזה מזל אני שר עכשיו,

שיר כאב כל פעם חוזר,

אז אני שר עכשיו,

אולי זה עוזר"

בטיפול הרביעי אמא הייתה קצת פחות גיבורה... היא מנסה להתמודד אבל קשה לה יותר נפשית- הרופא אמר שהטיפולים לא מספיק עוזרים ושהוא רוצה להגדיל לה את המינון ולהגדיל את מספר הטיפולים כדי שזה כן יעזור...

אבא חלש מתמיד- מתעצבן מכל שטות וחושב שהעולם כולו נגדו...

ואני במהלך היום מתפקדת בשיאי, ובלילה- בוכה כמו ילדה קטנה בחדר הסגור... בשקט בשקט שלא ישמעו...

כי אף אחד לא צריך לשמוע בכי של מישהו אחר כי אז כולם ישברו...

ואני בוכה ובוכה עד שיום אחד אני פשוט מפסיקה...

לא בכוונה,, פשוט הצורך לבכות נעלם לו...

והאדישות חוגגת- מישהו מהשכבה שלי נפטר ואני לא הנדתי עפעף...

אני מתחילה להבין שמשהו לא בסדר איתי אבל לא מחפשת לזה פיתרון-

כי טוב לי לא לבכות וטוב לי עם האדישות וטוב לי להיות סגורה...

אז מה אם חברים שלי כועסים עלי בגלל שהתרחקתי ובגלל שאני לא יוצאת (הרבה מהם לא ידעו על מה שקורה בבית) שום דבר כבר לא מזיז לי יותר...

במיוחד לא שהידיד הכי טוב שלי זנח אותי בגלל "חוסר זמן" (דבר אשר רק מאוחר יותר גרם למרחק בינינו).. לרגע היה נדמה כאילו כלום לא ישבור אותי, החומה שבניתי לא תיפול...

קשה לקום בבוקר

לפתוח ת'עיניים

והמיטה ריקה

חושך וקר

אני לשכוח מתאמצת

ולפתע מתכווצת..

הטיפולים הסתיימו. בבדיקה שנערכה הרופא גילה שמערכת העצבים והשרירים של אמא נפגעה כתוצאה מהטיפולים ושייקח שנה- שנתיים עד שזה יתחיל לחזור לעצמו.

מיותר לציין שבעקבות גילוי זה המצב הנפשי שלה נחלש

אבא כבר לא אותו אבא שהיה...

וכנראה שכבר אף פעם לא יהיה..

הוא משנה מצבי רוח כמו שרמזור מחליף צבעים, אי אפשר לדעת איך יגיב, הנהיגה שלו פזיזה ומפחידה, וכשהוא עצבני אפשר לחשוב שעוד שנייה יחטוף התקף לב..

הוא מתייחס אלינו בזלזול לפעמים ושוכח שהוא האבא ואנחנו הילדים...

(חשוב לי להגיד שהוא אף פעם לא מרביץ)

בזמן האחרון יש פשוט הרגשה כאילו ונוסף עוד ילד בן 12 למשפחה...

לפני כמה ימים אבא והאחים העבירו ספרייה מחדר אחד לשני והוא התחיל להזיע ולהיות אדום ממש והייתי בטוחה שעוד מעט זהו, הוא כבר לא יהיה איתנו.

התחלתי לצרוח עליו עם דמעות "אבא, די בבקשה, תירגע קצת אני לא רוצה לאבד אותך"

הוא התעלם...

הדבר שהכי קשה לי בכל הסיפור הזה זה שאין לי עם מי לדבר, אני לא רוצה לערב את החברים שלי בכל מה שהולך בבית, בכל זאת, זה ההורים והמשפחה שלי ולא פעם אמרו לי שכביסה מלוכלכת משאירים בבית...

בנוסף, אני לא רוצה ליפול על מישהו עם כל הבעיות שלי...

אז נכון היה חבר שעירבתי אותו בהרבה דברים שעברו עלי

אבל הוא כבר לא פה.

הוא אמנם היה איתי על הסירה והשליך לי את המצוף, נתן לי הרגשה שכן יש אור

("זה לא שאני אור, את באה ממקום חשוך")

משום מה כשהגענו לחוף הוא העדיף לרדת לבד ולא איתי...

אז נשארתי לבד, אני והחומה שלי,

ומה שלמדתי מכל השנה האחרונה זה שלסמוך אני יכולה רק על עצמי...