החיים, מבעד לעיניים הירוקות שלי

הרבה זמן לא הוצאתי את מה שיש בפנים... הרבה זמן שמרתי בבפנים... יכול להיות שזה בגלל שהיא כבר לא בארץ ושאני יודעת שהיא לא קוראת מה שאני כותבת אז סימן שאף אחד לא קורא...

אתמול היה 30 יום מאז שהוא נפטר... 30 יום שבהם בקושי יצא לי לחשוב על זה... 30 יום שקטים שעכשיו תוקפים אותי...

אתה כבר לא פה, ואיתך גם מה שסימלת בעיני... ועכשיו קשה לי הרבה יותר...

אני מרגישה שאני חוזרת לתקופה של הדכאונות... לתקופה שהייתי מרגישה רע עם עצמי... והכי גרוע לתקופה שלא הייתי מרגישה כלום כלפי אחרים- פשוט הסתגרתי בתוך עצמי...

אבא עדיין פסיכי... מתנהג כמו ילד קטן בן 3 ולא זה לא עוזר כשיש לי מפקד שמתנהג כאילו והם בני אותו גיל...

אמא אמרה לי שהיא רוצה להתגרש... אני לא יודעת כמה מזה באמת נכון אבל זה כואב רק לשמוע את זה...

מצד אחד אני מרחמת עליו בגלל מה שהוא הפך להיות מצד שני הוא מסוגל לפעמים לגרום לי להצטער שחזרתי הביתה...

וזה מעצבן שכל כמה זמן אני מגיעה למצב הזה של הדמעות החונקות... וזה מעצבן שאני כבר לא חזקה כמו פעם... אני חלשה.

עוד שלושה שבועות אני משתחררת וזה כ"כ גדול עלי... נרשמתי לפסיכומרי למועד הקרוב ואני בכלל לא מוכנה לזה... הסיבה היחידה שנרשמתי זה רק בגלל ההורים שלי כי הם לחצו עלי...

וכן יש בחור חדש...מותק והכל אבל הוא אוהב את החיוך שלי... וזה מצחיק אבל זה מה שמצעבן אותי.. כי אני בעצמי לא אוהבת את החיוך שלי מרוב שהוא יודע להיות כ"כ לא אמיתי לפעמים...

"אמא שרה לבן בלילה- אמא כאן לידך כל הזמן..." אז זהו שלא... חזר לה הסרטן... הוא רגוע ושקט אבל הוא חזר אלינו... וזה כל הזמן מהדהד לי בראש שאני פשוט לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה...

תמיד פחדתי להשתגע... אבל אני מרגישה שזה מה שקורה לי...

כבד לי...