החיים, מבעד לעיניים הירוקות שלי

השעות האלה שאתם גמורים מעייפות אבל עדיין לא מצליחים להירדם...

בזמן האחרון ממש קשה לי להירדם, הראש שלי כל הזמן חושב

(יש פעמים אני שאפילו מרגישה קיטור יוצא מהאוזניים)

מסתבר שהדבר שהכי רציתי מכל, הדבר שחיכיתי לו כ"כ הרבה,

הטיסה הזאת לארה"ב, היא כנראה המכשול הגדול שלי...

לא רק שסמינר ההכנה נופל לי על המרתון של הפסיכומטרי ובכך פוגם לי בתהליך הלמידה- אחרי כמעט חודשיים וחצי של למידה וחרישה אני חושבת שזה מה שהולך להפיל אותי... ההפסקה הזאת של הלימודים יכולה לגרום לכל ההשקעה שלי ללכת לפח... ברכה לבטלה... ואם אני לא אקבל ציון מספיק? ללכת ללמוד במכללה ולהרגיש שגרמתי לאבא שלי אכזבה אחרי שכבר הרבה שנים הוא דוגל ברעיון ש"טכניון זה הכי טוב שיש" ושאני צריכה ללכת לשם..

ולא רק שאני פוחדת שחודשיים הפסקה מהדבר הכי טוב שקרה לי בשנתיים האחרונות- יגרום לקרע בקשר המדהים שהתפתח... אני כ"כ אוהבת אותו... זה מדהים כמה שהוא עושה לי טוב, איך שהוא גורם לי להרגיש טוב עם עצמי גם בימים שאני מרגישה הכי רע... שהוא סובל את מצבי הרוח שלי במיוחד עכשיו בתקופה של לחץ... שהוא תמיד אבל תמיד גורם לי לחייך... אוצר שלי... אני פוחדת להפסיק את זה לחודשיים... אני פוחדת לאבד אותו , במיוחד אחרי שכבר הרבה הרבה זמן חיפשתי אחרי מישהו כמוהו...

אלא גם שהתפרץ לאמא שוב הסרטן, עוד ועוד בלוטות חזרו להתפשט לה ברחבי הגוף ממש כאילו והיא לא עשתה את הכימותרפיה בכלל (עזבו שגם יש לה גידול חדש בפנים שהיא כנראה תצטרך לעשות ניתוח להוריד גם אותו...) איך אני אטוס ולא אהיה איתה חודשיים? איך אני אנטוש אותה? במיוחד עכשיו כשעוד שבועיים הרופא יגיד לה אם מתחילים טיפולים מחדש...

עוד פעם לחזור לבית חולים... עוד פעם ללכת איתה להסתפר... עוד פעם לראות אותה עצובה וחסרת אונים...

אני ממש לא רוצה לחזור לזה...

אז מה עושים כשהחלום הגדול הוא בעצם מה שיכול לגרום למפלה הגדולה...?