לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

החיים, מבעד לעיניים הירוקות שלי


אז לא רציתי ללכת לפסיכולוג, ולא רציתי להיפתח בפני אנשים בכללי- הרי בסופו של דבר הם סתם יפגעו בי, אז הלכתי לכיוון הוירטואלי... אנשים זרים שלא יכולים לשלוח יד ללב ולפגוע... לכו תדעו- אולי פה אני אמצא את מה שאני מחפשת...

Avatarכינוי:  Miss Emptiness

בת: 37





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

רציתי לכתוב


ממש רציתי לכתוב... כבר כמה ימים שאני רוצה לכתוב...

אבל איכשהו כשאני יושבת מול הדף אני לא מצליחה למלא אותו... אני נתקעת כמו עכשיו- סתם מושכת את המשפטים בלי תכלית...

יש מחר לאמא טיפול... זה כבר הטיפול השני יש עוד 6 בדרך.. מעצבן אותי שחזר לה הסרטן, מעצבן אותי שהגדילו את המינון של הכימותרפיה והחומרים שהיא מקבלת, מעצבן אותי שהיא מפתחת תופעות לוואי לכל דבר שהיא מקבלת, אפשר לומר שאני די עצבנית בכללי...

גם די מעצבן אותי שהלימודים שלי (כן אלה שאני לא רוצה) מתחילים במרץ ותכננתי לטוס בפברואר אבל בגלל הטיפולים אני לא יכולה לטוס לפני שמתחילים לי הלימודים...

וזה בעיקר מה שרציתי לרשום, אני חושבת שהוצאתי הכל אם יהיו עצבים נוספים אני אעדכן בהמשך

 

אה כן והחבר ממש אחלה עם כל העניין תומך ואוהב, טוב לי שיש לי אותו הפעם איתי ושאני כבר לא צריכה לעבור את זה לבד, למרות שלפעמים לא משנה אם אני אהיה בחדר עם הרבה אנשים אני עדיין ארגיש קצת לבד, אתם יודעים אין מה לעשות יש דברים שאף פעם לא ישתנו לא משנה מה...

 

נכתב על ידי Miss Emptiness , 9/11/2008 00:04   בקטגוריות שחרור קיטור, פסימי  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



באתי לחפש אותך


התגעגעתי...

לא יודעת אם זה לתקופה, לאנשים, למי שהייתי... פשוט גל ענק של געגועים תוקף אותי ואני לא מצליחה להשתחרר ממנו...

תתפלאי, את סימלת את התקופה ההיא ועם הניתוק שגדל ביני לבינך גדל הניתוק של מאותה אביב...

זה לא שרע לי, פשוט זה מרגיש אחר ואין מה לעשות אנשים לא הכי בנויים לשינויים...

יכולנו לעשות מה שרצינו, לצאת, להשתכר, לבזבז כסף, ללכת לישון מאוחר ולאחר למשרד כי הבוס מת עלינו אז הוא לא יכעס...

אני כבר לא אני של פעם... נראה לי גם שהיא בכלל לא הייתה אוהבת אותי, הייתה אומרת שאני צבועה, יותר מדי עם מסכה קבועה של חיוכים שבהרף נמחקים מהפרצוף ברגע שהבנאדם הולך...

היא ידעה מי היא ומה היא שווה ואיכשהו אני כבר לא יודעת, אבדתי אי שם בדרך...

למה התיישבתי לכתוב? כי כמו פעמים אחרות הוא נרדם... לא סתם נרם אלא נרדם למרוות שידע שאני כועסת... זה הכי מכעיס אותי שהוא נוחר למרות שהוא יודע שהוא עיצבן אותי, למרות שזה היה הדבר הכי שטותי.. שהוא ירדם לי בפנים? יכנס לשלווה שלו ואני אדפק פה מאחורה, בין ערנות לשינה, כי אני כ"כ עייפה אבל בלב יש לי סערה....

אח של חבר שלו נפטר, אז נדחקתי לצד, אני מבינה והכל ומנסה כמה שפחות לעשות פרצופים אבל זה עדיין כואב... הוא פחות משקיע פחות נותן לי הרגשה של ואוו... הוא מבחינתו חושב שאם הוא יגיד כל שעה שהוא אוהב אותי שזה מספיק... הוא לא מבין שמילים לא שוות הרבה אם לא מרגישים שיש מאחוריהן משהו...

 

Was a long and dark December
When the banks became cathedrals
And the fog
Became God

Priests clutched onto bibles
Hollowed out to fit their rifles
And the cross was held aloft

There in me an armour
When im dead and hit the ground
Loves a poem
That unfolds

If you love me
Won't you let me know?

I don't want to be a soldier
With a captain of some sinking ship
Bestow
Far below

If you love me
Why'd you let me go?

I took my love down to violet hill
There we sat in the snow
All that time
She was silent still

If you love me
Won't you let me know
If you love me
Why don't you let me know

 

נכתב על ידי Miss Emptiness , 29/7/2008 00:40   בקטגוריות תסכול ברבאק, אהבה ויחסים, פסימי, צבא, שחרור קיטור  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



השעות הקטנות האלה של הלילה...


השעות האלה שאתם גמורים מעייפות אבל עדיין לא מצליחים להירדם...

בזמן האחרון ממש קשה לי להירדם, הראש שלי כל הזמן חושב

(יש פעמים אני שאפילו מרגישה קיטור יוצא מהאוזניים)

מסתבר שהדבר שהכי רציתי מכל, הדבר שחיכיתי לו כ"כ הרבה,

הטיסה הזאת לארה"ב, היא כנראה המכשול הגדול שלי...

 

לא רק שסמינר ההכנה נופל לי על המרתון של הפסיכומטרי ובכך פוגם לי בתהליך הלמידה- אחרי כמעט חודשיים וחצי של למידה וחרישה אני חושבת שזה מה שהולך להפיל אותי... ההפסקה הזאת של הלימודים יכולה לגרום לכל ההשקעה שלי ללכת לפח... ברכה לבטלה... ואם אני לא אקבל ציון מספיק? ללכת ללמוד במכללה ולהרגיש שגרמתי לאבא שלי אכזבה אחרי שכבר הרבה שנים הוא דוגל ברעיון ש"טכניון זה הכי טוב שיש" ושאני צריכה ללכת לשם..

 

ולא רק שאני פוחדת שחודשיים הפסקה מהדבר הכי טוב שקרה לי בשנתיים האחרונות- יגרום לקרע בקשר המדהים שהתפתח... אני כ"כ אוהבת אותו... זה מדהים כמה שהוא עושה לי טוב, איך שהוא גורם לי להרגיש טוב עם עצמי גם בימים שאני מרגישה הכי רע... שהוא סובל את מצבי הרוח שלי במיוחד עכשיו בתקופה של לחץ... שהוא תמיד אבל תמיד גורם לי לחייך... אוצר שלי... אני פוחדת להפסיק את זה לחודשיים... אני פוחדת לאבד אותו , במיוחד אחרי שכבר הרבה הרבה זמן חיפשתי אחרי מישהו כמוהו...

 

אלא גם שהתפרץ לאמא שוב הסרטן, עוד ועוד בלוטות חזרו להתפשט לה ברחבי הגוף ממש כאילו והיא לא עשתה את הכימותרפיה בכלל (עזבו שגם יש לה גידול חדש בפנים שהיא כנראה תצטרך לעשות ניתוח להוריד גם אותו...) איך אני אטוס ולא אהיה איתה חודשיים? איך אני אנטוש אותה? במיוחד עכשיו כשעוד שבועיים הרופא יגיד לה אם מתחילים טיפולים מחדש...

עוד פעם לחזור לבית חולים... עוד פעם ללכת איתה להסתפר... עוד פעם לראות אותה עצובה וחסרת אונים...

אני ממש לא רוצה לחזור לזה...

 

אז מה עושים כשהחלום הגדול הוא בעצם מה שיכול לגרום למפלה הגדולה...?

 

 

נכתב על ידי Miss Emptiness , 5/4/2008 00:50   בקטגוריות אהבה ויחסים, פסימי, שחרור קיטור, תסכול ברבאק  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 20 פלוס , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לMiss Emptiness אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Miss Emptiness ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)