החיים, מבעד לעיניים הירוקות שלי

אין מספיק מילים בעולם הזה שבאמצעותן אוכל לתאר כמה אני אוהבת אותך... כמה שאתה יקר לי...

אוצר שלי, מדהים שלי, מתנה שלי...

תיכף חולפת לה חצי שנה שלנו ביחד , חצי שנה מדהימה... נכון שהיו מורדות אבל רוב הדרך הייתה עליות ולא סתם עליות אלא רגעים של אושר עילאי.

הקשר איתך הוא כ"כ מדהים, ואיך שאתה גורם לי להרגיש :)

רציתי להגיד תודה על איך שאתה משקיע בזמן האחרון , מראאה לי אהבה ומפנק אותי, אשריי שזכיתי בך.

לא הייתי מתחלפת עם אף אחת בעולם ברגעים שאני איתך, כי אתה פשוט נותן לי הכל.

תודה שנתת לי מה שהרבה לא היו מסוגלים, תודה ששאתה פה בשבילי כשאניי צריכה, אבל הכי תודה על שאתה סובל אותי כשאני בהתקף עצבים לפני מחזור :)

מלאך שלי, מה עוד אני יכולה לבקש כשיש לי אותך :)

אני יודעת שרוב הסיכויים שלא תקרא את מה שכתבתי פה, פשוט רציתי להגיד שאני אוהבת, ולא כמו שאתה חושב שתמיד אני רושמת רק את הדברים הרעים שקורים בינינו...

מאוהבתל בך עד למעל הראש ומקווה שזה ישאר ככה עוד הרבההההההה זמן....

התגעגעתי...

לא יודעת אם זה לתקופה, לאנשים, למי שהייתי... פשוט גל ענק של געגועים תוקף אותי ואני לא מצליחה להשתחרר ממנו...

תתפלאי, את סימלת את התקופה ההיא ועם הניתוק שגדל ביני לבינך גדל הניתוק של מאותה אביב...

זה לא שרע לי, פשוט זה מרגיש אחר ואין מה לעשות אנשים לא הכי בנויים לשינויים...

יכולנו לעשות מה שרצינו, לצאת, להשתכר, לבזבז כסף, ללכת לישון מאוחר ולאחר למשרד כי הבוס מת עלינו אז הוא לא יכעס...

אני כבר לא אני של פעם... נראה לי גם שהיא בכלל לא הייתה אוהבת אותי, הייתה אומרת שאני צבועה, יותר מדי עם מסכה קבועה של חיוכים שבהרף נמחקים מהפרצוף ברגע שהבנאדם הולך...

היא ידעה מי היא ומה היא שווה ואיכשהו אני כבר לא יודעת, אבדתי אי שם בדרך...

למה התיישבתי לכתוב? כי כמו פעמים אחרות הוא נרדם... לא סתם נרם אלא נרדם למרוות שידע שאני כועסת... זה הכי מכעיס אותי שהוא נוחר למרות שהוא יודע שהוא עיצבן אותי, למרות שזה היה הדבר הכי שטותי.. שהוא ירדם לי בפנים? יכנס לשלווה שלו ואני אדפק פה מאחורה, בין ערנות לשינה, כי אני כ"כ עייפה אבל בלב יש לי סערה....

אח של חבר שלו נפטר, אז נדחקתי לצד, אני מבינה והכל ומנסה כמה שפחות לעשות פרצופים אבל זה עדיין כואב... הוא פחות משקיע פחות נותן לי הרגשה של ואוו... הוא מבחינתו חושב שאם הוא יגיד כל שעה שהוא אוהב אותי שזה מספיק... הוא לא מבין שמילים לא שוות הרבה אם לא מרגישים שיש מאחוריהן משהו...

Was a long and dark December
When the banks became cathedrals
And the fog
Became God

Priests clutched onto bibles
Hollowed out to fit their rifles
And the cross was held aloft

There in me an armour
When im dead and hit the ground
Loves a poem
That unfolds

If you love me
Won't you let me know?

I don't want to be a soldier
With a captain of some sinking ship
Bestow
Far below

If you love me
Why'd you let me go?

I took my love down to violet hill
There we sat in the snow
All that time
She was silent still

If you love me
Won't you let me know
If you love me
Why don't you let me know

השעות האלה שאתם גמורים מעייפות אבל עדיין לא מצליחים להירדם...

בזמן האחרון ממש קשה לי להירדם, הראש שלי כל הזמן חושב

(יש פעמים אני שאפילו מרגישה קיטור יוצא מהאוזניים)

מסתבר שהדבר שהכי רציתי מכל, הדבר שחיכיתי לו כ"כ הרבה,

הטיסה הזאת לארה"ב, היא כנראה המכשול הגדול שלי...

לא רק שסמינר ההכנה נופל לי על המרתון של הפסיכומטרי ובכך פוגם לי בתהליך הלמידה- אחרי כמעט חודשיים וחצי של למידה וחרישה אני חושבת שזה מה שהולך להפיל אותי... ההפסקה הזאת של הלימודים יכולה לגרום לכל ההשקעה שלי ללכת לפח... ברכה לבטלה... ואם אני לא אקבל ציון מספיק? ללכת ללמוד במכללה ולהרגיש שגרמתי לאבא שלי אכזבה אחרי שכבר הרבה שנים הוא דוגל ברעיון ש"טכניון זה הכי טוב שיש" ושאני צריכה ללכת לשם..

ולא רק שאני פוחדת שחודשיים הפסקה מהדבר הכי טוב שקרה לי בשנתיים האחרונות- יגרום לקרע בקשר המדהים שהתפתח... אני כ"כ אוהבת אותו... זה מדהים כמה שהוא עושה לי טוב, איך שהוא גורם לי להרגיש טוב עם עצמי גם בימים שאני מרגישה הכי רע... שהוא סובל את מצבי הרוח שלי במיוחד עכשיו בתקופה של לחץ... שהוא תמיד אבל תמיד גורם לי לחייך... אוצר שלי... אני פוחדת להפסיק את זה לחודשיים... אני פוחדת לאבד אותו , במיוחד אחרי שכבר הרבה הרבה זמן חיפשתי אחרי מישהו כמוהו...

אלא גם שהתפרץ לאמא שוב הסרטן, עוד ועוד בלוטות חזרו להתפשט לה ברחבי הגוף ממש כאילו והיא לא עשתה את הכימותרפיה בכלל (עזבו שגם יש לה גידול חדש בפנים שהיא כנראה תצטרך לעשות ניתוח להוריד גם אותו...) איך אני אטוס ולא אהיה איתה חודשיים? איך אני אנטוש אותה? במיוחד עכשיו כשעוד שבועיים הרופא יגיד לה אם מתחילים טיפולים מחדש...

עוד פעם לחזור לבית חולים... עוד פעם ללכת איתה להסתפר... עוד פעם לראות אותה עצובה וחסרת אונים...

אני ממש לא רוצה לחזור לזה...

אז מה עושים כשהחלום הגדול הוא בעצם מה שיכול לגרום למפלה הגדולה...?