התגעגעתי...
לא יודעת אם זה לתקופה, לאנשים, למי שהייתי... פשוט גל ענק של געגועים תוקף אותי ואני לא מצליחה להשתחרר ממנו...
תתפלאי, את סימלת את התקופה ההיא ועם הניתוק שגדל ביני לבינך גדל הניתוק של מאותה אביב...
זה לא שרע לי, פשוט זה מרגיש אחר ואין מה לעשות אנשים לא הכי בנויים לשינויים...
יכולנו לעשות מה שרצינו, לצאת, להשתכר, לבזבז כסף, ללכת לישון מאוחר ולאחר למשרד כי הבוס מת עלינו אז הוא לא יכעס...
אני כבר לא אני של פעם... נראה לי גם שהיא בכלל לא הייתה אוהבת אותי, הייתה אומרת שאני צבועה, יותר מדי עם מסכה קבועה של חיוכים שבהרף נמחקים מהפרצוף ברגע שהבנאדם הולך...
היא ידעה מי היא ומה היא שווה ואיכשהו אני כבר לא יודעת, אבדתי אי שם בדרך...
למה התיישבתי לכתוב? כי כמו פעמים אחרות הוא נרדם... לא סתם נרם אלא נרדם למרוות שידע שאני כועסת... זה הכי מכעיס אותי שהוא נוחר למרות שהוא יודע שהוא עיצבן אותי, למרות שזה היה הדבר הכי שטותי.. שהוא ירדם לי בפנים? יכנס לשלווה שלו ואני אדפק פה מאחורה, בין ערנות לשינה, כי אני כ"כ עייפה אבל בלב יש לי סערה....
אח של חבר שלו נפטר, אז נדחקתי לצד, אני מבינה והכל ומנסה כמה שפחות לעשות פרצופים אבל זה עדיין כואב... הוא פחות משקיע פחות נותן לי הרגשה של ואוו... הוא מבחינתו חושב שאם הוא יגיד כל שעה שהוא אוהב אותי שזה מספיק... הוא לא מבין שמילים לא שוות הרבה אם לא מרגישים שיש מאחוריהן משהו...
Was a long and dark December
When the banks became cathedrals
And the fog
Became God
Priests clutched onto bibles
Hollowed out to fit their rifles
And the cross was held aloft
There in me an armour
When im dead and hit the ground
Loves a poem
That unfolds
If you love me
Won't you let me know?
I don't want to be a soldier
With a captain of some sinking ship
Bestow
Far below
If you love me
Why'd you let me go?
I took my love down to violet hill
There we sat in the snow
All that time
She was silent still
If you love me
Won't you let me know
If you love me
Why don't you let me know
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Miss Emptiness
