יאאללהה. יש לי מצברוח לקשקש קצת על מה שעובר עליי בתקופה האחרונה.
טוב, מיותר לציין שאני עייפה גמורה כל יום, כל היום בערך. טוב, רוב היום.
הנסיעות, השעמום (בד"כ), העובדה שאני אוכלת פחות, מעייפים אותי כנראה?
זה נוראי. 7 וחצי בערב, מבחינתי סגרתי ת'יום. אם אני נשארת ערה אחרי השעה הזאת.. זה מוזר. (;
בזמן האחרון אני לעתים קרובות לא מרגישה טוב, ומרגישה חלושס קצת. הממ..
אני שמה לב איך כל העניין של האוכל והמשקל מתחיל להיות חלק נכבד בחיים שלי.
לא יודעת אם אני מגזימה עכשיו, או לא.. אבל זה סובב אותי כל הזמן. גם אם לא בהקשר אליי, אז זה בגלל הבנות במדור שלי שגם אותן זה סובב 24-7.
כלכך מתחשק לי להוריד את ה2 קילו המציקים האלה, זה משגע . אין לי כוח פשוט. אני מגיעה גמורה הביתה, אני מתקלחת, אוכלת, רואה טלוויזיה אם יוצא, ועפה לישון.
למי יש כוח לעשות ספורט אחרי 3 שעות נסיעות באוטובוס כל יום?
בכל אופן, לעניין אחר.
אז איך בצבא? בצבא בסדר. אפילו בסדר גמור.
לרוב משעמם, אין יותר מדיי עבודה.. אבל לא מתלוננת. יש ימים יותר גרועים, ויש יותר קלים.
מה שהכי משמח? זה הידיעה שיש אחלה אנשים. ומה עצוב? ש-3 אנשים אמורים לעזוב את היחידה, ואלה במקרה האנשים שאני הכי קשורה אליהם.
אני מנסה להדחיק את העובדה הזאת, שעד שהתחברתי לאנשים מקסימים כלכך, ואני ממש נהנית בחברתם, והכל מרגיש לי אמיתי - זה עלול להיפסק.
צבא זה קטע כזה, שכשאתה מוצא מישהו נורמלי - אתה שומר עליו. מאוד. (אצלי זה ככה לפחות.)
עכשיו, להגיד שזה ככה גם בחיים שאחרי הצבא, לפני הצבא, ובכלל, זה נכון. אבל בצבא זה תופס משמעות אחרת. זה ההבדל בין להיות ולהרגיש בודד - לבין לא.
מה שכן? חזרתי קצת לדבר עם אנשים שהיו איתי בתיכון, ככה הקשרים חוזרים ומתהדקים להם, זה היה משהו שהיה מאוד חסר לי בחצי שנה האחרונה.
קצת ניתקתי קשר עם החברות הקרובות, ולחזור ולדבר איתן זה ממש כיף. (:
ספטמבר - החודש שכלכך חיכיתי לו.
הרבה חגים, משפחה, להיות בבית.. קצת חופש מהבסיס. מושלם :)
רוצה ליהנות כלכך, לנצל כל רגע. 
וזהו, העייפות השתלטה עליי סופית.
ליל"ט (:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
זאת, נו.