הודעה מראש לעצמי - אם לוקח לי יותר מחצי שעה (22:20) לכתוב את הפוסט הזה, אני פורשת באמצע. כי אין לי זמן ואת הזמן שיש לי אני מבזבזת. אני טיפשה.

ניגש ל'עבודה'.

להקה שאני בטוחה שרובכם שמע עליה ובתקווה גם אותה, היא Alice in Chains - להקת גראנג' / אלטרנטיב מטאל / משהו חלוצי כזה, שהייתה מבין הבולטות בשנות ה90 המוקדמות. לאנשים שקצת פחות יודעים על מה אני מדברת - נכון הפתיח של הרצועה, עם האיש שצועק ואז גיטרות בדיסטורשן כבד מאוד? כן, אז זה שיר שלהם.

לאליס אין צ'יינס יש ארבעה אלבומי אולפן ושני אלבומי live.

את האלבום הראשון, Facelift - 1990, לא יצא לי לשמוע במלואו, אבל מה ששמעתי אהבתי בהחלט (We die young וPut you Down).

האלבום השני, Dirt - 1992 הוא אלבום נהדר (שטל ומלי קנו לי ליוםהולדת האחרון, חיחי), שירים מופתיים, אותנטיים לחלוטין ומאוד עמוקים. מבחינה מוסיקלית, אין על Them Bones, Rain when I die, Dirt, Would וכל השירים ככלל. אך שירים כמו Rooster, Down in a hole ו Would מעבירים בי צמרמורת בכל פעם שהם נקרים לאוזניי - הליריקה האמיתית והכואבת, משולבת עם קולו הייחודי, המצמרר והנוגע של ליין סטיילי, נוגעים בנקודות מאוד מסוימות בגב, בעיניים, בראש ובלב. השילוב של השירים האלה עם הדיסטורשנים הכבדים הופך אותם לעיתים למשלהבים, לעיתים לכואבים אף יותר, מוסיפים על הקור והרעד שהליריקות והווקאלס מעבירים, וההרגשה הזו שמועברת לאורך כל האלבום לא נותנת לך נחת.

אחרי האלבום דרט הגיע ה... איך להגדיר.. EP? מיני אלבום? משהו כזה - Jar of Flies ב1994. אסופה של 7 שירים, הרבה פחות כבדים וכמעט בלי דיסטורשן, כמעט אקוסטיים. אך הליריקות הן אותן הליריקות המצמררות וכואבות, אולי אף יותר מאשר בדרט, והקול של סטיילי נותר מצמרר ואותנטי כפי שהוא - מה שנותן תחושה שונה לחלוטין לשירים שלהם, משהו הרבה יותר אינטימי, עמוק, כואב ומופשט. Nutshell, אחד השירים הכי עצובים שנכתבו, מוגש בצורה כה אמיתית ומצולקת, ממקום כל כך אינטימי ופגוע. אני חושבת שהוא באמת הפך לסוג של המנון, או נקודת ציון דרך בחייהם של אנשים רבים. הרי איך אפשר להמשיך לחיות כרגיל אחרי שורה כמו "If I can't be my own, I'd feel better dead"... כן, יש גם שירים יותר כיפיים, כמו Swing on this וNo excuses המקסים - למען האמת, הם רוב. כל השירים ב'צנצנת זבובים' הם שונים וקסומים ביחס לסגנון הרגיל של אליס.

אחרי כן מגיע האלבום Alice in Chains ב1995, שהוא חזרה לסגנון הכבד יותר. גם אותו יצא לי לשמוע יחסית מעט, אבל ממה ששמעתי נהניתי בהחלט, שירים שמזכירים לי יותר את פייסליפט משאר האלבומים שלהם. השירים Sludge Factory, Heaven Beside You, God Am הם שונים מהראש שהתרגלנו לשמוע בDirt בעיניי - הליריקות מסוות רגשות כואבים אך מודחקים, במובן כלשהו, ההרגשה שאני מקבלת היא שהכותב/ים מדברים על אכזבות אשר הם רגילים להרגיש, ולכן מקבלים זאת בנימה של Whatever. (רואים את הניתוח הספרותי הזה? אני צריכה לעשות את זה כרגע בעבודה בספרות על כרוניקה למוות ידוע מראש של ג.ג.מארקס. ארר.) המוסיקה כבדה, אותנטית, כייפית ונהדרת כמו שרק אליס יודעים לעשות. אה כן, השיר היחידי שבאמת צמרר אותי בשמיעה ראשונית הוא Frogs. שיר כואב, אמיתי... ע"ע דרט, במובן מסוים.

עכשיו, האלבום שאני חורשת עליו בחודשיים האחרונים - הUnplugged שלהם (בחסות mtv), שיצא ב1996. נפתח בהרגשה האינטימית הנפלאה והכמעט קדושה של Nutshell, ממשיך עם שירים מכל התקופות שלהם - גם חדשים וגם של פרויקטים נפרדים של חברי הלהקה, כמו Brother הנעים ומעורר החמלה, או Killer is me החמוד שסוגר את האלבום. כל שיר ושיר באלבום הזה מבוצע בדרך שמפשיטה אותו מהדיסטורשנים שלו - כמו 'צנצנת זבובים', ואולי אפילו עוד יותר. Sludge Factory וAngry Chair, שירים עצבניים יותר במקורם, מצליחים בהחלט לשמור על העצבנות שלהם, אך גם מקבלים הארה חדשה ועמוקה יותר - שחושפת אותנו יותר לרגשות העמוקים שעומדים מאחוריהם. אפשר לומר שכל האלבום מעמיד את השירים הללו תחת מנורה שמבליטה רגשות וזכוכית מגדלת לליריקות, הכל יותר ממשי וחודר מקודם. אפשר לומר שהדיסטורשן קצת מקהה את החושים שלנו לכאב בפרט ולרגשות ככלל שאליס מנסים להעביר, האנפלאג מפכח אותך מההרגשה הזו, וגורם לצמרמורות שעוברות בגבך להיות הרבה יותר מוחשיות וקרובות ללב. שירים שממחישים את זה במיוחד הם Down in a Hole, Would ו Brother, אך זה תקף לכל שיר ושיר באלבום. (יש לציין שאת השירים מתוך האלבום אליס אין צ'יינס לא הכרתי לפני ששמעתי  את האנפלאגד).

אה, ואת האלבום לייב שהם הוציאו ב2000 לא שמעתי עוד.. הממ.

לפני 6 שנים וכמה ימים (באפריל 2002) ליין סטיילי מת מאוברדווס של הרואין וקוקאין, ובהחלט אפשר לומר שהוא הותיר צלקות רבות, עמוקות ואהובות בליבם של אנשים רבים. כן, הייתי אומרת שגם אני אחת מהם. זכרו לא ימות.

בשורה התחתונה - אם עוד לא שמעתם את הלהקה הזו, מהטובות ביותר שהיו בשנים האחרונות, רוצו ועשו זאת (התחילו עם dirt).

ואם שמעתם את dirt ואת שאר האלבומים ונהניתם לאללה, לכו ותשמעו את הUnplugged. אתם תהיו בשוק כשתבינו מה מסתתר מאחורי הדיסטורשנים.

Alice in Chains - Would מצמרר, גורם לרצות לשבור עולמות שלמים.

Alice in Chains - Down in a Hole Unplugged מורבידי, אני מזדהה איתו כל כך.

Alice in Chains - No Excuses כדי שלא תגידו שאני מדרדרת אתכם לנטיות אובדניות / יותר מדי מדוכאת. (לא שזה יעזור, כן?)

וברקע, כמובן - Alice in Chains - Alice in Chains. כן, זה בהחלט אלבום חמוד, והגרסאות הלא אנפלגד של 'צפרדעים' ו'מפעל לאיכסה' (sludge factory) עשויות נהדר. דאמנ אני מאוהבת.

דאמט, חרגתי בחצי שעה.. אני מקריבה הרבה בשבילכם ):