יצא לי לשמוע דברים די נוסטלגיים בזמן האחרון, מוסיקה שהייתי שומעת עוד לפני שהתחלתי לשמוע מטאל או רוק עכשיווי.
אני מדברת על The Smiths ועל The Cure, שתי להקות ששמעתי עוד בתחילת כיתה ז'. .
The Smiths - Louder than Bombs הוא אלבום אוסף של סינגלים, בי סיידס (שירי בונוס), שירים מתוך אלבומים וכו', המכיל 24 (כן כן) טראקים (רצועות?). אני חושבת שזה קרה ככה - בחופש הגדול בין כיתה ו' לז' הייתי רואה הרבה MTV2, ובתקופה ההיא יצא סינגל חדש לCure. אז שאלתי את אבא אם יש לו אלבומים שלהם, והוא נתן לי את Staring at the Sea (שאדבר עליו בהמשך), וכמו שהוא תמיד עושה, הוא הוסיף אלבום בהמלצתו כאסוציאציה לאלבום שביקשתי. והאלבום הזה היה לאודר ט'ן בומבס. אז הייתי שומעת את 14 השירים הראשונים, ואז היה נמאס לי. אבל עכשיו, כשאני חוזרת לאוסף הזה, אני נהנית מכל השירים. השירים הם באורך 2.5 - 3 דקות, גיטרה אקוסטית / חשמלית (מחולק שווה בשווה לדעתי), באס ותופים, והקול העמוק והמרגיע של מוריסיי. הליריקה הידועה של מוריסיי אינה אוברייטד בכלל - בדרך כלל היא פשוטה, לפחות למראית עין, אך בהחלט מעבירה את ההרגשה היטב. השירים קליטים ברובם, כיפיים (אמנם בהחלט יש להם שירים כבדים יותר, כמו hand in glove ו- Sweet and tender Hooligan) ונעימים.
בכיתה ז', אני זוכרת שאהבתי במיוחד את השירים: Half a Person, Panic (hang the DJ!), Wiliam it was really nothing, Heaven knows I'm miserable now ונוספים. אלה שירים יותר נעימים וקליטים, ואני בהחלט עדיין אוהבת אותם מאוד. אבל בזמן האחרון יצא לי להמשיך ולשמוע את האלבום גם אחרי הטראק ה14, התחבבו על ידיי מאוד השירים These things take time, Hand in Glove וכמובן Asleep (אמנם אותו אהבתי גם בכיתה ז', אני חושבת.) קשה לי לומר איזה שירים אהבתי יותר - כל השירים באלבום הזה נהדרים, מהליריקה דרך האווירה ועד הריפים הנהדרים של הגיטרה בכל שיר ושיר, והקול הנפלא של מוריסיי. להקה ממכרת ונעימה, מומלץ לשמיעה לכל מי שאוהב את הפן הקודר והמחאתי יותר של שנות ה80. או בריטים בכללי.
The Smiths - Panic אזהרה 1 - השיר הזה ידבק לכם לשנתיים, מובטח. אזהרה 2 - הקליפ ממש מוזר.
The Smiths - Hand in Glove עוד קליפ הזוי.. שיר נהדר.
The Smiths - How soon is Now השיר לא נמצא באלבום אבל הוא אחד השירים הכי יפים שנכתבו. (והוא גם היה שיר הפתיחה של מכושפות).
The Cure - Staring at the Sea האלבום הזה, גם הוא אוסף, הוא באמת אחד האלבומים הכי נוסטלגיים ו'עתיקים' בשבילי. בכיתה ז' הייתי ממש חורשת אותו. אבל גם פה, כמו בלאודר ט'ן בומבס, הייתי שומעת רק חלק מסוים שלו - את טראק 3, Boys don't Cry, שיר מתוק כל כך, ואז עוברת לטראק 11 Let's go to Bed, מדלגת על 12ומשיר 13, The Love Cats, שהוא גם אחד השירים הכי מתוקים שאני מכירה, וממשיכה עד הסוף (17 טראקים). אה, והעטיפה של האלבום הזה היא אחת החמודות - משעשעות ביותר שאני מכירה. בעיקרון הלהקה מורכבת מרוברט סמית, האיש המרכזי בלהקה (במילותיו של בואז עוד בכיתה ז' שלי - האיש המוזר שהרג את ברברה סטרייסנד בסאות'פארק), ונגנים שהתחלפו במהלך השנים - הלהקה האדירה הזו קיימת עוד משנות ה70 ותקופת הPאנק, כשהם היו בחטיבה בקרולי, סאסקס (אזור באנגליה), ועד היום. כן כן. סטרינג אט דה סי מכיל שירים שהם כתבו מסוף שנות ה70 ועד אמצע שנות ה80. אתמול נסעתי עם ההורים שלי, אח שלי (שהעדיף לשמוע מוסיקה בפלאפון) ודוד שלי, ושמענו את האלבום הזה - כל כך מגניב לראות איך אנשים מרקעים שונים וגילאים שונים נהנים מאותה מוסיקה, נזכרים בדברים אחרים אבל מרגישים כלפיה אותו הדבר - אמא ואני ישר קפצנו כש catterpillar girl התחיל ואמרנו "זה השיר הכי מתוק שיש!". ואתמול גם גיליתי שהשירים הראשונים באוסף הזה הם גם נהדרים. שירים כמו Killing an Arab, 10:15 saturday night, A forest, Charlotte Sometimes הם מאוד שונים מהשירים המאוחרים יותר - הרבה פחות מתוקים אבל עדיין תמימים בדרך המיוחדת של הקיור, הרבה יותר פאנקיסטיים, אולי קצת יותר קצביים, ועדיין אפלים ונוחים בצורה האותנטית שהקיור התחילו, ורק הם יודעים לעשות אותה כל כך טוב. הקיור היו מאוד חלוציים - הם, עם דגש גדול על רוברט סמית, המציאו את האופנה הגותית העכשיווית, את כל הסגנון - המוסיקלי והחברתי. כשהייתי בכיתה ז' כל זה מאוד משך אותי... (ואז התחלתי לשמוע מטאל. אז זה השתלב טוב). אוסיף ואומר שאלבומם המאוחר יותר (89) - Disintegration, הוא יצירת מופת בפני עצמו, אלבום מאוד אטמוספרי אווירתי, קודר, סוג של אקספרמינטלי... מאוד הקיור. שניהם מומלצים לאנשים שאוהבים מוסיקה אפלה וקודרת, אווירתית, ועם זאת מתוקה ותמימה.
The Cure - Boys don't Cry מתווווווק 3>
The Cure - Love Cats מתווווווק, הייתי מטורפת על השיר הזה בכיתה ז' (אהמ חתולים אהמ).
The Cure - 10:15 Saturday Night בחיי, הם לא נראים כמו הקיור בכלל בקליפ הזה.
ודרך אגב - זה הקליפ שהתחיל את כל זה (הסמיתס והקיור) - The Cure - The end of the World
וואו, איזה נוסטלגיה מטורפת הולכת פה. עוד מעט אני אתחיל לשמוע את אבסולושן של מיוז באובססיביות ואת ווישמאסטר של נייטוויש בטירוף שוב.
אה ומה אתם אומרים על העיצוב החדש? (:
פורים שמח! ^^ נועם (מתה כי המורה לאירובי קשוחה מדי).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
