"

Words Like Violence

Break the Silence

Come Crashing in

Into my little world

Painful to me

Pierce right through me

Can't you understand

Oh my little girl

Vows are spoken

To be broken

Feelings are intense

Words are trivial

Pleasures remain

So does the pain

Words are meaningless

and forgetable

All I ever wanted

All I ever needed

Is here in my arms

Words are very unnecessary

They could only do harm

Enjoy the silence

"

Yet I enjoy avoiding silence.

בכל דרך אפשרית, כי זוהי דרך החיים שלי. במובן הכי בסיסי של המילה, שקט ממש מפריע לי. יכול להוציא אותי מדעתי.

ולפעמים אני צריכה רק צליל קטן שיעביר דרכו רגש כלשהו, אף לא מילה.

לפעמים כל המילים בעולם לא יספיקו.

אבל השקט, הדממה המוחלטת...

מקומה לא בין החיים.

לא בחיים שלי לפחות.

אולי רק בין הרגעים היפים האלה של שיחה, שבה המוסיקה היא רק זו שמתנגנת בראשים זה של זה, זה של זו.

ואז זו לא באמת דממה. זה רק הרחשים שבין אדם לאדם.

כמה שחיפשתי את האלבום הספציפי הזה של דפש מוד, שיחבר אותי למלנכוליה המיוחדת שלהם, שיצא לי רק לשמוע רסיסים ממנה.

אני חושבת שעכשיו מצאתי.

Depeche Mode - Exciter ברקע.

Depeche Mode - Dream On

Depeche Mode - Freelove

הודעה מראש לעצמי - אם לוקח לי יותר מחצי שעה (22:20) לכתוב את הפוסט הזה, אני פורשת באמצע. כי אין לי זמן ואת הזמן שיש לי אני מבזבזת. אני טיפשה.

ניגש ל'עבודה'.

להקה שאני בטוחה שרובכם שמע עליה ובתקווה גם אותה, היא Alice in Chains - להקת גראנג' / אלטרנטיב מטאל / משהו חלוצי כזה, שהייתה מבין הבולטות בשנות ה90 המוקדמות. לאנשים שקצת פחות יודעים על מה אני מדברת - נכון הפתיח של הרצועה, עם האיש שצועק ואז גיטרות בדיסטורשן כבד מאוד? כן, אז זה שיר שלהם.

לאליס אין צ'יינס יש ארבעה אלבומי אולפן ושני אלבומי live.

את האלבום הראשון, Facelift - 1990, לא יצא לי לשמוע במלואו, אבל מה ששמעתי אהבתי בהחלט (We die young וPut you Down).

האלבום השני, Dirt - 1992 הוא אלבום נהדר (שטל ומלי קנו לי ליוםהולדת האחרון, חיחי), שירים מופתיים, אותנטיים לחלוטין ומאוד עמוקים. מבחינה מוסיקלית, אין על Them Bones, Rain when I die, Dirt, Would וכל השירים ככלל. אך שירים כמו Rooster, Down in a hole ו Would מעבירים בי צמרמורת בכל פעם שהם נקרים לאוזניי - הליריקה האמיתית והכואבת, משולבת עם קולו הייחודי, המצמרר והנוגע של ליין סטיילי, נוגעים בנקודות מאוד מסוימות בגב, בעיניים, בראש ובלב. השילוב של השירים האלה עם הדיסטורשנים הכבדים הופך אותם לעיתים למשלהבים, לעיתים לכואבים אף יותר, מוסיפים על הקור והרעד שהליריקות והווקאלס מעבירים, וההרגשה הזו שמועברת לאורך כל האלבום לא נותנת לך נחת.

אחרי האלבום דרט הגיע ה... איך להגדיר.. EP? מיני אלבום? משהו כזה - Jar of Flies ב1994. אסופה של 7 שירים, הרבה פחות כבדים וכמעט בלי דיסטורשן, כמעט אקוסטיים. אך הליריקות הן אותן הליריקות המצמררות וכואבות, אולי אף יותר מאשר בדרט, והקול של סטיילי נותר מצמרר ואותנטי כפי שהוא - מה שנותן תחושה שונה לחלוטין לשירים שלהם, משהו הרבה יותר אינטימי, עמוק, כואב ומופשט. Nutshell, אחד השירים הכי עצובים שנכתבו, מוגש בצורה כה אמיתית ומצולקת, ממקום כל כך אינטימי ופגוע. אני חושבת שהוא באמת הפך לסוג של המנון, או נקודת ציון דרך בחייהם של אנשים רבים. הרי איך אפשר להמשיך לחיות כרגיל אחרי שורה כמו "If I can't be my own, I'd feel better dead"... כן, יש גם שירים יותר כיפיים, כמו Swing on this וNo excuses המקסים - למען האמת, הם רוב. כל השירים ב'צנצנת זבובים' הם שונים וקסומים ביחס לסגנון הרגיל של אליס.

אחרי כן מגיע האלבום Alice in Chains ב1995, שהוא חזרה לסגנון הכבד יותר. גם אותו יצא לי לשמוע יחסית מעט, אבל ממה ששמעתי נהניתי בהחלט, שירים שמזכירים לי יותר את פייסליפט משאר האלבומים שלהם. השירים Sludge Factory, Heaven Beside You, God Am הם שונים מהראש שהתרגלנו לשמוע בDirt בעיניי - הליריקות מסוות רגשות כואבים אך מודחקים, במובן כלשהו, ההרגשה שאני מקבלת היא שהכותב/ים מדברים על אכזבות אשר הם רגילים להרגיש, ולכן מקבלים זאת בנימה של Whatever. (רואים את הניתוח הספרותי הזה? אני צריכה לעשות את זה כרגע בעבודה בספרות על כרוניקה למוות ידוע מראש של ג.ג.מארקס. ארר.) המוסיקה כבדה, אותנטית, כייפית ונהדרת כמו שרק אליס יודעים לעשות. אה כן, השיר היחידי שבאמת צמרר אותי בשמיעה ראשונית הוא Frogs. שיר כואב, אמיתי... ע"ע דרט, במובן מסוים.

עכשיו, האלבום שאני חורשת עליו בחודשיים האחרונים - הUnplugged שלהם (בחסות mtv), שיצא ב1996. נפתח בהרגשה האינטימית הנפלאה והכמעט קדושה של Nutshell, ממשיך עם שירים מכל התקופות שלהם - גם חדשים וגם של פרויקטים נפרדים של חברי הלהקה, כמו Brother הנעים ומעורר החמלה, או Killer is me החמוד שסוגר את האלבום. כל שיר ושיר באלבום הזה מבוצע בדרך שמפשיטה אותו מהדיסטורשנים שלו - כמו 'צנצנת זבובים', ואולי אפילו עוד יותר. Sludge Factory וAngry Chair, שירים עצבניים יותר במקורם, מצליחים בהחלט לשמור על העצבנות שלהם, אך גם מקבלים הארה חדשה ועמוקה יותר - שחושפת אותנו יותר לרגשות העמוקים שעומדים מאחוריהם. אפשר לומר שכל האלבום מעמיד את השירים הללו תחת מנורה שמבליטה רגשות וזכוכית מגדלת לליריקות, הכל יותר ממשי וחודר מקודם. אפשר לומר שהדיסטורשן קצת מקהה את החושים שלנו לכאב בפרט ולרגשות ככלל שאליס מנסים להעביר, האנפלאג מפכח אותך מההרגשה הזו, וגורם לצמרמורות שעוברות בגבך להיות הרבה יותר מוחשיות וקרובות ללב. שירים שממחישים את זה במיוחד הם Down in a Hole, Would ו Brother, אך זה תקף לכל שיר ושיר באלבום. (יש לציין שאת השירים מתוך האלבום אליס אין צ'יינס לא הכרתי לפני ששמעתי  את האנפלאגד).

אה, ואת האלבום לייב שהם הוציאו ב2000 לא שמעתי עוד.. הממ.

לפני 6 שנים וכמה ימים (באפריל 2002) ליין סטיילי מת מאוברדווס של הרואין וקוקאין, ובהחלט אפשר לומר שהוא הותיר צלקות רבות, עמוקות ואהובות בליבם של אנשים רבים. כן, הייתי אומרת שגם אני אחת מהם. זכרו לא ימות.

בשורה התחתונה - אם עוד לא שמעתם את הלהקה הזו, מהטובות ביותר שהיו בשנים האחרונות, רוצו ועשו זאת (התחילו עם dirt).

ואם שמעתם את dirt ואת שאר האלבומים ונהניתם לאללה, לכו ותשמעו את הUnplugged. אתם תהיו בשוק כשתבינו מה מסתתר מאחורי הדיסטורשנים.

Alice in Chains - Would מצמרר, גורם לרצות לשבור עולמות שלמים.

Alice in Chains - Down in a Hole Unplugged מורבידי, אני מזדהה איתו כל כך.

Alice in Chains - No Excuses כדי שלא תגידו שאני מדרדרת אתכם לנטיות אובדניות / יותר מדי מדוכאת. (לא שזה יעזור, כן?)

וברקע, כמובן - Alice in Chains - Alice in Chains. כן, זה בהחלט אלבום חמוד, והגרסאות הלא אנפלגד של 'צפרדעים' ו'מפעל לאיכסה' (sludge factory) עשויות נהדר. דאמנ אני מאוהבת.

דאמט, חרגתי בחצי שעה.. אני מקריבה הרבה בשבילכם ):

יצא לי להתווכח מספר פעמים עם חבריי בנושא חשיבות הליריקה במוסיקה. שאלות כמו:

"האם היית שומעת מוסיקה שהליריקה שלה מחורבנת",

"האם היית שומעת מוסיקה רק בשביל הליריקה שלה",

"עד כמה חשובות המילים של שיר לאיכותו",

"האם היית שומעת להקה ששרה בשפה שאת לא מבינה",

ושאלות רבות נוספות, עולות לעיתים רבות.

אז, הנה כמה תשובות אישיות בנושא.

אני קצת מתביישת להודות, שאני לא מהאנשים ששומעים שיר וישר הולכים לקרא את המילים שלו.

למען האמת, לעיתים אף קורה שלוקח לי עד 10 השמיעות של אלבום לעשות את זה. (עצלנית ארורה שכמוני.)

רוב הזמן אני שומעת מוסיקה כרקע למעשים אחרים - אז אין לי ממש ראש נקי להקדיש לקריאה, כמו שאני אוהבת.

מה שגורם לי לקרא את הליריקה לא תלוי בהערכתי את השיר כולו, או בזלזול שלי בליריקה, אלא רק במדד אחד -

הערך של הליריקה לעומת הדגש המוסיקלי שבשיר. (וגם אם קניתי את האלבום, כי החוברת היא אטרקציה חח)

למשל, בשירים שנוגעים בלב כמו Hours of Wealth של Opeth או Space Dye Vest של Dream Theater,

מיהרתי לקרא את הליריקה הרבה יותר מאשר בשירים כמו The Grand Conjuration של Opeth או Scarred של Dream Theater.

ולמה זה? כיוון שהערך של המילים בשירים הללו הוא גבוה יחסית ומהווה חלק חשוב,

לעומת השירים האחרים, שבהם הדגש הוא פחות רגשי - לירי ויותר מוסיקלי.

כמובן שזה משתנה גם מסגנון לסגנון, מלהקה ללהקה (או אמן או הרכב), ומאלבום לאלבום.

כמו כן, יש את עניין השפה והשמיעה - שפת האם שלנו היא עברית, לפיכך יהיה לנו פחות צורך לקרא את המילים בלהקה ששרה בעברית, שכן אנו קולטים את הליריקה היטב גם משמיעה.

רמת ההבנה שלנו באנגלית כמובן לוקחת גם חלק בעניין זה, לגבי להקות ששרות באנגלית.

בנוגע למוסיקה בגרמנית / יפנית / פינית / כל שפה אחרת שאני, וכנראה גם אתם, לא מבינים:

גם אצלי תמצאו כ20 - 30 שירים יפניים, ולהקה גרמנית בשם Lacrimosa.

כפי שאמרתי קודם, העניין פה הוא הערך המוסיקלי של השיר שמתעלה על הליריקה.

(ועד כמה השפה נעימה לאוזן. אני מוצאת את עצמי מתעצבנת על הגרמנית של לקרימוסה לא פעם.)

אבל יש גבול לתופעה הזו בעיניי, אני לא יכולה להנות מהמוסיקה לחלוטין ללא ההשלמה של הליריקה.

לסיום, הנה 5 להקות שהליריקה שלהן מדהימה אותי כל פעם חדש, ולוקחת חלק גדול במוסיקה שלהם.

(עם קישורים למייספייס, שתשמעו קצת, ושירים שמדגישים את זה במיוחד.)

  Anathema - Temporary Peace, Dont Look too Far, A Natural Disaster

Jeff Buckley - Lover you should have Come Over, Dream Brother

קשה לי, גג, שיטין - ג'ירפות

 Depeche Mode - Policy of Truth, Enjoy the Silence, Free Love

The Smiths - Half a Person, Asleep

ועוד 5 שהליריקה שלהם "סתם" מעולה, אבל... הדגש האמיתי שלהן הוא על המוסיקה:

וזה לא אומר שהלהקות למעלה הן רק ליריקה, אגב. פשוט תנסו ותבינו.

A Perfect Circle - 3 Libras, Orestes, A Stranger

Porcupine Tree - Heartattack in a Layby, Blackest Eyes

Sonata Arctica - Shamandalie, Gravenimage

Dream Theater - A Change of Seasons, Space Dye Vest

Opeth - Hours of Wealth, Closure, A Fair Judgement

מקווה שתהנו מההמלצות. (לקח לי הרבה זמן להכין את הרשימה הזאת..)

ברקע: Blackfield - Blackfield אלבום כזה חמוד. אפילו שאביב גפן נגע בזה, סטיבן ווילסון הופך את השירים של גפן ליפיפיים.