הודעה מראש לעצמי - אם לוקח לי יותר מחצי שעה (22:20) לכתוב את הפוסט הזה, אני פורשת באמצע. כי אין לי זמן ואת הזמן שיש לי אני מבזבזת. אני טיפשה.

ניגש ל'עבודה'.

להקה שאני בטוחה שרובכם שמע עליה ובתקווה גם אותה, היא Alice in Chains - להקת גראנג' / אלטרנטיב מטאל / משהו חלוצי כזה, שהייתה מבין הבולטות בשנות ה90 המוקדמות. לאנשים שקצת פחות יודעים על מה אני מדברת - נכון הפתיח של הרצועה, עם האיש שצועק ואז גיטרות בדיסטורשן כבד מאוד? כן, אז זה שיר שלהם.

לאליס אין צ'יינס יש ארבעה אלבומי אולפן ושני אלבומי live.

את האלבום הראשון, Facelift - 1990, לא יצא לי לשמוע במלואו, אבל מה ששמעתי אהבתי בהחלט (We die young וPut you Down).

האלבום השני, Dirt - 1992 הוא אלבום נהדר (שטל ומלי קנו לי ליוםהולדת האחרון, חיחי), שירים מופתיים, אותנטיים לחלוטין ומאוד עמוקים. מבחינה מוסיקלית, אין על Them Bones, Rain when I die, Dirt, Would וכל השירים ככלל. אך שירים כמו Rooster, Down in a hole ו Would מעבירים בי צמרמורת בכל פעם שהם נקרים לאוזניי - הליריקה האמיתית והכואבת, משולבת עם קולו הייחודי, המצמרר והנוגע של ליין סטיילי, נוגעים בנקודות מאוד מסוימות בגב, בעיניים, בראש ובלב. השילוב של השירים האלה עם הדיסטורשנים הכבדים הופך אותם לעיתים למשלהבים, לעיתים לכואבים אף יותר, מוסיפים על הקור והרעד שהליריקות והווקאלס מעבירים, וההרגשה הזו שמועברת לאורך כל האלבום לא נותנת לך נחת.

אחרי האלבום דרט הגיע ה... איך להגדיר.. EP? מיני אלבום? משהו כזה - Jar of Flies ב1994. אסופה של 7 שירים, הרבה פחות כבדים וכמעט בלי דיסטורשן, כמעט אקוסטיים. אך הליריקות הן אותן הליריקות המצמררות וכואבות, אולי אף יותר מאשר בדרט, והקול של סטיילי נותר מצמרר ואותנטי כפי שהוא - מה שנותן תחושה שונה לחלוטין לשירים שלהם, משהו הרבה יותר אינטימי, עמוק, כואב ומופשט. Nutshell, אחד השירים הכי עצובים שנכתבו, מוגש בצורה כה אמיתית ומצולקת, ממקום כל כך אינטימי ופגוע. אני חושבת שהוא באמת הפך לסוג של המנון, או נקודת ציון דרך בחייהם של אנשים רבים. הרי איך אפשר להמשיך לחיות כרגיל אחרי שורה כמו "If I can't be my own, I'd feel better dead"... כן, יש גם שירים יותר כיפיים, כמו Swing on this וNo excuses המקסים - למען האמת, הם רוב. כל השירים ב'צנצנת זבובים' הם שונים וקסומים ביחס לסגנון הרגיל של אליס.

אחרי כן מגיע האלבום Alice in Chains ב1995, שהוא חזרה לסגנון הכבד יותר. גם אותו יצא לי לשמוע יחסית מעט, אבל ממה ששמעתי נהניתי בהחלט, שירים שמזכירים לי יותר את פייסליפט משאר האלבומים שלהם. השירים Sludge Factory, Heaven Beside You, God Am הם שונים מהראש שהתרגלנו לשמוע בDirt בעיניי - הליריקות מסוות רגשות כואבים אך מודחקים, במובן כלשהו, ההרגשה שאני מקבלת היא שהכותב/ים מדברים על אכזבות אשר הם רגילים להרגיש, ולכן מקבלים זאת בנימה של Whatever. (רואים את הניתוח הספרותי הזה? אני צריכה לעשות את זה כרגע בעבודה בספרות על כרוניקה למוות ידוע מראש של ג.ג.מארקס. ארר.) המוסיקה כבדה, אותנטית, כייפית ונהדרת כמו שרק אליס יודעים לעשות. אה כן, השיר היחידי שבאמת צמרר אותי בשמיעה ראשונית הוא Frogs. שיר כואב, אמיתי... ע"ע דרט, במובן מסוים.

עכשיו, האלבום שאני חורשת עליו בחודשיים האחרונים - הUnplugged שלהם (בחסות mtv), שיצא ב1996. נפתח בהרגשה האינטימית הנפלאה והכמעט קדושה של Nutshell, ממשיך עם שירים מכל התקופות שלהם - גם חדשים וגם של פרויקטים נפרדים של חברי הלהקה, כמו Brother הנעים ומעורר החמלה, או Killer is me החמוד שסוגר את האלבום. כל שיר ושיר באלבום הזה מבוצע בדרך שמפשיטה אותו מהדיסטורשנים שלו - כמו 'צנצנת זבובים', ואולי אפילו עוד יותר. Sludge Factory וAngry Chair, שירים עצבניים יותר במקורם, מצליחים בהחלט לשמור על העצבנות שלהם, אך גם מקבלים הארה חדשה ועמוקה יותר - שחושפת אותנו יותר לרגשות העמוקים שעומדים מאחוריהם. אפשר לומר שכל האלבום מעמיד את השירים הללו תחת מנורה שמבליטה רגשות וזכוכית מגדלת לליריקות, הכל יותר ממשי וחודר מקודם. אפשר לומר שהדיסטורשן קצת מקהה את החושים שלנו לכאב בפרט ולרגשות ככלל שאליס מנסים להעביר, האנפלאג מפכח אותך מההרגשה הזו, וגורם לצמרמורות שעוברות בגבך להיות הרבה יותר מוחשיות וקרובות ללב. שירים שממחישים את זה במיוחד הם Down in a Hole, Would ו Brother, אך זה תקף לכל שיר ושיר באלבום. (יש לציין שאת השירים מתוך האלבום אליס אין צ'יינס לא הכרתי לפני ששמעתי  את האנפלאגד).

אה, ואת האלבום לייב שהם הוציאו ב2000 לא שמעתי עוד.. הממ.

לפני 6 שנים וכמה ימים (באפריל 2002) ליין סטיילי מת מאוברדווס של הרואין וקוקאין, ובהחלט אפשר לומר שהוא הותיר צלקות רבות, עמוקות ואהובות בליבם של אנשים רבים. כן, הייתי אומרת שגם אני אחת מהם. זכרו לא ימות.

בשורה התחתונה - אם עוד לא שמעתם את הלהקה הזו, מהטובות ביותר שהיו בשנים האחרונות, רוצו ועשו זאת (התחילו עם dirt).

ואם שמעתם את dirt ואת שאר האלבומים ונהניתם לאללה, לכו ותשמעו את הUnplugged. אתם תהיו בשוק כשתבינו מה מסתתר מאחורי הדיסטורשנים.

Alice in Chains - Would מצמרר, גורם לרצות לשבור עולמות שלמים.

Alice in Chains - Down in a Hole Unplugged מורבידי, אני מזדהה איתו כל כך.

Alice in Chains - No Excuses כדי שלא תגידו שאני מדרדרת אתכם לנטיות אובדניות / יותר מדי מדוכאת. (לא שזה יעזור, כן?)

וברקע, כמובן - Alice in Chains - Alice in Chains. כן, זה בהחלט אלבום חמוד, והגרסאות הלא אנפלגד של 'צפרדעים' ו'מפעל לאיכסה' (sludge factory) עשויות נהדר. דאמנ אני מאוהבת.

דאמט, חרגתי בחצי שעה.. אני מקריבה הרבה בשבילכם ):

הגעתי למסקנה שלנטוש את הבלוג הזה הייתה טעות.

זאת אומרת, כבר הגעתי למסקנה הזו לפני כן,

אבל עכשיו כשבאתי לבדוק מה שלומו, ועוד עם פרו, ראיתי כמה כניסות היו אפילו אחרי הנטישה, וראיתי שהיו לי 7 מנויים,

ובכלל, מי אמר שלכתוב משהו על מוסיקה צריך לקחת לי כל כך הרבה זמן מהחיים?

אז כן, המסקנה היא שאני חוזרת לכתוב כאן.

-תרועות ותשואות, או משהו-

אה, ולמה אבסורד?

כי עוד שלושה ימים אני טסה לשבועיים בניו יורק -> ניקרגואה -> מיאמי.

ומעבר לזה שגם עכשיו לא אמור להיות לי זמן לכתוב פה, בשבועיים הקרובים אני בכלל לא אהיה פה.

ועוד שבועיים, כמו שאני מכירה את עצמי, הכל יהיה כל כך שונה, שאני אצטרך לחכות לפעם הבאה שהארה כזו לגבי הבלוג הזה תגיע.

כלומר, עד ששוב אני אשיג כח. כלשהו.

אז אספר לכם בכמה נקודות מה קורה אצלי במוסיקה:

1. Rishloo הם להקה נהדרת, ואפילו שממש קשה למצוא מקורות להורדה שלהם, אני מפצירה בכם להתאמץ ולשמוע אותם. (אם תשאירו פה כתובת אימייל אני אשלח לכם שיר או שניים). המוסיקה היא רוק פרוג מאוד נעים ואטמוספרי שכזה, אבל הם בהחלט יודעים להיות עצבניים. והסולן כל כך טוב שאני מסוגלת להשוות אותו למיינרד ג'יימס קינן (א פרפקט סירקל / טול). יש להם שירים שיכולים להיתקע בראש ולטלטל אותו ימים ושבועות. אה, והם מסיאטל. ואם מישהו מוצא מקור הורדה לאלבום האחרון שלהם Eidolon ומביא לי, מקבל כתר / נשיקה / סתם תודה, לבחירתכם.

2. בזמן האחרון אני שומעת הרבה יותר מוסיקה מפעם, נראה לי. בשביתה היו כמה שבועות ששמעתי בהם 700 שירים +. (זה הרבה בשבילי לפחות).

3. Pain of Salvation כל כך טובים, שהם גורמים לי כבר ממש להתחיל ולזלזל בDream Theater... בתקופה האחרונה אני שומעת בעיקר את Perfect Element, אלבום שאני לא יכולה לחכות להניח עליו את ידיי. (כאילו, שיהיה שלי. פיזית.)

4. למי מכם שאוהב ג'אז ומטאל, או אופרה ומטאל, או סתם מוסיקה מטורפת, המלצה: Diablo Swing Orchestra. הם מטריפים. אחלה קצב (סווינג, בין השאר), ואחלה מוסיקה, וגם הליריקה מסקרנת. יש צ'לו וכל מיני כלים מעניינים, וזמרת אופרה, ובכלל, זה כיף אחד גדול ומשוגע.

5. ולמי מכם שאוהב מוסיקה מטורפת, במיוחד כשזה מגיע למטאל - תשמעו Mr. Bungle. אוונגארד מטאל כבד ובמובן מסוים, פסיכי. הם מעולים, ומייק פאטון אמור להגיע לארץ בקרוב, אז בכלל. (בנאדם לא נורמלי.) האלבום שלהם מ1991(קרוי על שמם) מספר על ליצן פדופיל. או רוצח. שכחתי.

6. Anathema הולכים להוציא אלבום מדהים (אין תאריך או שם, אני חושבת), ואני כבר לא יכולה לחכות. הורדתי דמו שהודלף, והוא מעולה - שירים שיצאו באופן רשמי הם A Simple Mistake וEverything, שניהם נפלאים. עברו כבר 4 שנים מאז האלבום האחרון שלהם, A Natural Disaster, אז בטח מחכה לנו משהו מאוד מושקע...

7. עוד להקה ששמעתי הרבה מאוד בתקופה הזו היא Dark Tranquillity, בעיקר האלבום שלהם Fiction. ממכר ומשחרר.

8. In Rainbows של Radiohead אלבום נהדר, מאוד רדיוהדי ובכל זאת חדשני ומרענן, כמו שרדיוהד יודעים לעשות כל כך טוב. מי שלא שמע עוד, יאללה, מהר.9. דברים ישראליים טובים - מלכת הפלקט כל כך חמודים, דאמט. ושלומי שבן גם. וכשיהיה לי כח אני אקנה את האחרון של מטרופולין, כן כן.

10. ההופעה של Evergrey ב1.12.07 בבארבי הייתה כל אדירה. ובכלל, אוורגריי הם כל כך אדירים. פרוג מטאל, אבל לא לגמרי פרוג... ולא לגמרי משהו אחר.. יש להם סאונד ייחודי, בקיצור. והם הולכים להוציא אלבום חדש ממש בקרוב. אה כן, ויש לי חתימה. D:

שמעתי עוד מלא דברים נהדרים בתקופה האחרונה. בכל זאת, לא הייתי פה מאז אוקטובר. גם, מאז יום ההולדת שלי (ב5.11 וחסר למי ששוכח בשנה הבאה, חה) יש לי ערימה של 13 דיסקים שאין להם מקום בדבר הזה שמאחסן דיסקים (יש בו מקום ל40, ועוד 3 דיסקים שוכבים בחוץ כי הם גדולים מדי). לא יצא לי לראות הרבה הופעות, כי הביט לא נותנים יותר כניסה מתחת ל18 וזה מאוד מאוד מסריח. (וגם אמא שלי לא ממש רוצה לתת לי ללכת לראות הופעה טובה במקום ללמוד למבחנים, מי מבין אותה...).

אה ודרך אגב, אני פתוחה להצעות (מוסיקליות).

נ.ב. 1: תזכירו לי להעלות ולתת לינק לוידאו מההופעה של ג'ירפות בבארבי 7.12.07 שמראה איך עליתי לבמה בתור הילדה מרמי. גלעד כהנא 3>

נ.ב. 2: תמחקו את מה שאמרתי על זה שלא צריך לקחת לי המון זמן לכתוב פה.

אה ו, ברקע: Mr. Bungle - Mr.Bungle   ראה אנקדוטה 5. אלבום מטורף וכייפי, אבל לא קונבנציונלי בגרוש. יש שיאמרו לא מפוקס, ואפילו לא שמיע בכמה מובנים. אבל היי, מי אמר שמוסיקה צריכה להיות קונבנציונלית? להפך אפילו. הטירוף אף פעם לא היה כל כך עליז.

אני יודעת שיש פה כמה אנשים שהולכים להתקומם על הפוסט הזה,

אבל על הזין שאין לי!

כל מי ששומע מטאל ונהנה ממנו, יודע איך זה מרגיש -

אתה שומע Pantera או Opeth או Dream Theater או Symphony X, זה בכלל לא משנה,

ואומר "פאק, זה כל כך טוב!"

וזה מתבטא בהיפראקטיביות שכזו - זורם בדם שלך, מבעבע, אנרגיה.

בשיא של סולו אתה מרגיש בשיאה של אורגזמה.

פאק זה טוב, פאק, זה טוב!

ויכול להיות שהאנרגיה הזאת נמצאת בדם שלך מלכתחילה, ואתה מתאים את המוסיקה שלך אליה.

העיקר שיש לך איך וממה להשתגע.

מחקר של אוניברסיטת וורויק בארה"ב הוכיח כי צעירים מחוננים מעדיפים רוק כבד ודת' מטאל.

למי שאין כח לקרא את הכתבה, נאמר שם שיותר משליש מהמחוננים בארה"ב מעדיפים רוק כבד.

מוסיקה "אינטלקטואלית" (מה אנחנו, בני 50?), ג'אז וקלאסית, היא המוסיקה הכי פחות מועדפת על ידיהם.

לפי מה שנאמר שם, הצעירים מעדיפים לשחרר קיטור באמצעות המוסיקה המדוברת.

אחד מעורכי המחקר אף אמר כי "הלחץ הכרוך בלהיות תלמיד מחונן משתחרר באופן זמני באמצעות המטאל".

יצא לי להכיר הרבה מחוננים ששומעים מטאל (ראה י"ב 4 ליאובק).

בכיתה שלי אני היחידה ששומעת מטאל, אמנם, אבל זה רק בגלל שהכיתה שלי גרועה (מוסיקלית).

אם מסתכלים על זה באופן קצת קיצוני, הייתי אומרת שמוסיקה מוסיפה מימד נוסף לאישיותו של אדם.

מטאל חושף אותך לפילוסופיה, לרגשות לא יומיומיים וקיצוניים, לנושאים שברומו של עולם, לערכים וחיפוש עצמי.

למשל, יצירת המופת של Dream Theater - A Change of Seasons, המדברת הרבה על Carpe Diem, לחיות את הרגע.

היצירה הזו הביאה אותי להבנה מלאה של חשיבות הערך הזה, כיום Carpe Diem הוא מוטו מרכזי בחיי.

אני רוצה לראות מישהו מעז לומר שאפשר להשיג את אותם המימדים עם האזנה למוסיקה אחרת, למעט רוק פרוגרסיבי.

התפתחות אישית דרך מוסיקה היא דבר מופלא וייחודי, בעיניי. כמו באמנות, כל אחד לוקח את המסרים לכיוונים הייחודיים שלו.

אוסיף ואומר כי החוויה של הופעת מטאל היא יחידה במינה - ומי שהיה בהופעת מטאל יודע על מה אני מדברת.

בעיר הבירה שהייתה בחיפה, בהופעה של מופע הארנבות של ד"ר קספר, יצא לי להיתקל בקהל בקבוצה של מטאליסטים,

ונחשו מה? יצא פוגו. זו עוד דרך שרק מטאליסטים יכולים להנות מהמוסיקה שלהם דרכה.

אישית, זה יותר חלק של הנאה ופחות חלק מוסיקלי, אבל שיהיה. רק אל תשברו לי שום עצם, אני קטנה ושברירית.

כשאתה רואה מישהו ברחוב הולך עם חולצה של אופת', אתה אוטומטית מרגיש יותר קרוב אליו.

כי המטאל יוצר סביבנו מעין אחווה שכזו - זו לא רק מוסיקה, זו פרספקטיבה על החיים ומימד נוסף של האדם.

(אז אל תתפלאו אם כשאני הולכת איתכם איפשהו אני רואה מישהו בחולצה של להקת מטאל כלשהי וצועקת לו "אחלה חולצה אחי").

אתה פשוט יודע שלך ולאדם הזה יש מכנה משותף כלשהו, מכנה משותף לא קטן.

מזכיר לי שכשקניתי את הגיטרה שלי בנהריה, צ'יפרתי את עצמי גם בJudgement של Anathema

המוכר (איש בן 40+ עם ילד שביקר בחנות), אמר לי ביציאה "תמשיכי לשמוע מטאל, לבריאות שלך!"

ואני כולי הסמקתי והתרגשתי מזה. תגידו שזה לא הכי מגניב בעולם!
-עם המטאל באה התלהבות יתר. סורי.-

ובשורה התחתונה - מי שלא אוהב מטאל, חבל, אבל אני בטוחה שיש לכם דברים טובות אחרות להעביר את הזמן.

מי שכן - אתם אחים שלי! D: מי כמוכם יודע כמה מטאל תורם לחיים שלנו.

פוסט זה מוקדש ליובל ריט הנודניק.

ברקע: Evergrey - The Inner Circle. כמו שאמרתי: מטאלללללללל. ועוד פרוגרסיב ואותנטי כזה, והעיקר - שוודי! זה טוב.