חייה של נערה.

בפרק הקודם:

"אמא! אל תדברי ככה. הכל יהיה בסדר. את תראי," לחשתי לעברה, מעודדת אותה במקצת.

"אני מקווה. אך אני חוששת שכן הגיע סופי..'' לחשה אמי, ופתאום, שקט.

"אמא!"

"אמא אל תלכי.. בבקשה.. אל תלכי!" יללתי וחיבקתי את אמי.

'גופה עדיין חם' חשבתי בשמחה.

"ד''ר, בוא, החדר הוא כאן," שמעתי את אבי מראה את הדרך לרופא. -"הנה זה כאן. רועי, את יכולה לצאת מן החדר בבקשה?"

הנהנתי בעצב. הרופא, שכולו לבוש לבן, נכנס אל חדר השינה של הוריי, בו שכבה אמי.

-"יהיה בסדר," אמר אבי, אהוד, וחיבק אותי חיבוק מרגיע. ניגבתי את הדמעות בכפות ידיי.

"איך אתה יכול להיות בטוח? אתה ה'? למרות שעכשיו אני בטוחה שאין ה'.. למה צריך לקחת דווקא את אמא? למה?!"

-"אף אחד עוד לא לקח את אמא, רועי." -"אבל עומדים לקחת אותה. אבא, תעשה משהו!" -"חכי רגע. אני אשאל את הרופא,"

הנהנתי לעברו, ומוזגת לעצמי כוס מים קרים. -"תראה אהוד," יכולתי לשמוע את קולו של הרופא, מסביר לאבי העייף את מצבה של אמי. -"אסור לאבד תקווה. רחל היא.. היא חזקה. אבל המחלה כבר התפשטה ברוב חלקי הגוף. כרגע הכי חשוב שהיא תשתה הרבה מים, ותנוח הרבה." -"כן ד''ר," אמר אבי.

יצאתי מן המטבח, ובדיוק באותו זמן יצא הד''ר, שעדיין לא ידעתי מה שמו. "רועי, יהיה בסדר," אמר ושלח אליי חיוך מעודד.

-"אני מקווה," מלמלתי, וראיתי שעל חלוקו הלבן, מופיע תג כסוף, שעליו רשום באותיות שחורות:

ד''ר אליהו ברגר.

"אהוד? אני הולך. אבל אל תשכח, כל דבר, להתקשר." הוא יצא מן הדלת החורקת במקצת, מותיר אחריו אשה חולה, אב דואג, ונערה שלא מפסיקה לבכות.

תכירו : זוהי משפחת מלל.

זוג הורים בני 40+, עם נערה בת 15 וקצת. אושר לא היה חסר להם, לפחות לפני המחלה, אך עושר היה חסר.

"אני יכולה לבקר את אמא?" שאלתי את אבי. -"היא ישנה." ענה.

הרכנתי את ראשי באכזבה, נשכבת על מיטתי, נותנת לעיניי לשקוע בכבדות, לריסים להתחבר..

ולהיכנס לשינה מתוקה, נטולת חלומות רעים. רק טובים.

      על אמא.

______________

"רועילי, קומי. בוקר," שמעתי מבתוך החלום, קול מוכר. פתחתי את עיניי. ראיתי זוג עיניים ירוקות מנצנצות.

"אמא? איך את מרגישה?" נדהמתי לראותה עומדת על הרגליים. -"אני עדיין לא ממש מרגישה טוב,"ענתה,"אך מספיק טוב בשביל להעיר אותך. כנראה שהתרופה עשתה את שלה.." חייכה בשובבות.

התארגנתי והלכתי ברגל לבית הספר. הבית שלי היה קרוב מאוד לבית הספר, כך שלא ממש התעייפתי.

עברתי בדרך בפארק, מביטה בשמיים התכולים, והשמש הבוהקת במרומי השמיים.

עד שהרגשתי טיפת נוזל שחור-לבן, נוחתת על ראשי, וצללית של יונה מסתתרת בברושים. "פאק!" צעקתי.

-"לפחות זה למזל.." שמעתי קול מאחוריי, וסובבתי את ראשי. -"את רוצה נייר לנקות?" שאל אותו נער.

הנהנתי לעברו בבישנות, והוא הוציא מתיקו השחור גליל נייר טואלט.

-"אפשר לפחות לדעת למי יהיה היום מזל?" צחק. -"רועי," עניתי. "ואתה?"

-"עידו." אמר, והביט ממש לתוכי, עם עיניים תכולות בהירות, ושיער שהתנפנף במקצת, ברוח הקלילה.

-"ממ.. אני חייבת לזוז," אמרתי ונשארתי במקום, לא יכולה להסיר ממנו את המבט.

-"הממ רועי?" -"כן?" -"אני..."

וכמובן..

ל- Uncle fucka

רק ילדה .

רותמולי