מלאכים בשמי ברלין.

נזכרתי אתמול והיום ביום שישי, לפני איזה חמישה-שישה שבועות.
בלונדון, גולדסמית' קולג'.
נשארנו עוד חצי שעה אם לא יותר אחרי סוף השיעור.
אולה יעל אנה ואני.
זה היה כל כך עצוב.
מישהו שאני בחיים לא אראה יותר.
יש לי עוד מה, בערך 60 שנים לחיות? אם כלום לא יקרה לי?
ואני לא אראה אותו.
אחד האנשים הכי מדהימים שאי פעם הכרתי.
ומה כבר יש לי לכתוב לו? בסדר, מכתב אחד כתבתי כבר.
אבל תכלס, אני אכתוב לו ביום ההולדת שלו, ב12 למאי, יומיים לפני.
Happy 23rd Birthday Simon"
וכל מיני איחולים למיניהם.
פעם בשנה.
למה לכל הרוחות אני כל כך נקשרתי אליו?
יותר מאולה אפילו.
כמה אנה ואני קישקשנו באנגלית באותו שיעור אחרון על כמה ש.. פאק. אף פעם יותר.(אנה היא מפורטוגל).

וכמה שבאותו היום בכיתי.
פשוט בחדר.
וגם כשכתבתי ביומן שעינת קנתה לי לפני הנסיעה בערב.
זה לגמרי דפוק.