[1]
אין ספק - הפתעת השבוע.
כל קוראי הבלוג הוותיקים יעידו שעם סקורפיונס יש לי הסטוריה די ארוכה.
התאהבתי בהם איפשהו לפני שנתיים,
התמכרתי והפסקתי להקשיב להם אחרי שהייתי בהופעה שלהם, גם כן איפשהו לפני שנתיים.
לא הפסקתי להקשיב להם מסיבות מוזיקלית... לא בהתחלה לפחות.
אני לא יודע איך זה קרה, זה כאילו שההופעה הייתה השיא שלי עם הלהקה ומשם אין יותר
ואז פשוט זה הפסיק. אני חושב שבשנתיים האחרונות הקשבתי להם מרצון אולי פעמיים.
עם הזמן ההעניין המוזיקלי שלי עבר מלהקות רוק כבד של הסבנטיז לאגדות רוק למיניהם,
אח"כ הגלאם רוק תפס נפח רציני בפלייליסט שלי... ביחד עם טי רקס, מוט דה, הופל וסלייד,
אחריהם הביטלס באו והביאו איתם את הסקסטיז,
ארתור הביא לי את הפרוג ומשם צנחתי לבד לנבכי הפסיכאדליה שאני חוקר [ביחד עם הפרוג] עד היום.
לא מזמן יצא לי לשמוע דברים בסגנון של "כל מי שאומר שהאלבום הראשון של הסקורפיונס גרוע, לא שמע אותו ושופט אותם לפי הסגנון הכבד שהם תפסו מאוחר יותר"....
הסקרנות וגברה וברגע זה אני בסיומה של האזנה ראשונית לאותו אלבום - Lonesome Crow.
וזה פשוט לא יאמן עד כמה זה שונה מהסגנון המוכר והשירים המפורסמים שלהם.
אני בהחלט מגדיר אותו כאלבום פרוג...
כמובן שיש יותר מזה.
יש פה מדי פעם קריצות לרוק הכבד והדיסטרושן שיאפיין אותם אח"כ,
יש כאן נגיעות קלות בג'אז פה ושם
ויש כאן טונות של פידבקים וסולואים ארוכים, מסוממים ופסיכאדלים.
במיוחד קטע הנושא באלבום שנע כל הזמן מפסיכאדליה לפרוג ובחזרה לפסיכאדליה.
פשוט הפתעה אחת ענקית.
עדיין קשה לעכל
[2]
כשקוראים את החוברת הפנימית של רוק בוטום
האלבום כבר לא נראה כל כך טראגי.
ז"א, בהאזנות ראשונות זה היה מאד עצוב, מאד נוגע...
"אליפי המזווה שלי"... מאד נזקק, מאד... מיואש כזה.
מה לעזאזל הוא עשה שהוא גרם לה להתעצבן ככה?! אלוהים אדירים!
מסכן.
ואז.. אני לא יודע, פתאום נקודת המבט משתנה.
פתאום ההתחלה של 'שיר הים' לא נשמעת כל כך עצובה, אפילו נשמעת קצת כמו שבריר של תקווה.
זה משהו שארינה אמרה לי כשהיא הקשיבה לזה... לא קיבלתי את זה, לא יכולתי..
זה הרי רוק בוטום, שפל המדרגה, זה טראגי ועצוב עד כדי התאבדות.
אף פעם אל תקראו ביקורת על אלבום לפני שאתם שומעים אותו. זה מקבע אותך על דעה מסויימת וזה לא מרפה.
כך מצאתי את עצמי בשעה חמש בבוקר מריץ את 'שיר הים' בראש,
אחריו את 'הקש האחרון', 'כיפה אדומה הקטנה יצאה לדרך' וכל שאר השירים באלבום.. אחד אחרי השני
ומבין שזה לא כזה נוראי... שיש פה אפילו אופטימיות מסויימת.
ש"אני לא המזווה שלך! יא חתיכת חביצה ספוגה" זה בעצם סוג של בדיחה... בדיחה פרטית אולי.
אחרי הכל:
,On july 26th 1974 Rock Bottom was released"
".and I married Alifie and we lived happily ever after
Robert Wyatt-
לעומת זאת 'כיפה אדומה הקטנה יצאה לדרך' 'ורובין הוד האדום והקטן יצא לדרך' -
שניהם מביעים תחושה עמוקה של תסכול.
מסוג התחושות שאם תרדו פוסט למטה תוכלו להבין. גם ציטטתי שם את 'רובין הוד האדום והקטן...'
ועכשיו אני מבין בדיוק את מה שהיה כתוב כל הזמן - האלבום התחיל כאלבום אהבה לאותה אלפרדה, אליפי..
ואחרי התאונה המצערת קיבל עליו עוד סיפור מסגרת... זה חצי אלבום אהבה וחצי אלבום טרגדיה.
אני גאה שהגעתי לזה בעצמי,
אבל מצד שני, זה היה מולי כל הזמן ולא שמתי לב.
טיפ: אל תקשיבו לאלבום הזה פעמיים ברצף.
אני חושב שאני מת.
החזיר.
[שני הקטעים נכתבו בהפרש של יום]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
