בחיים שלי לא התגעגעתי כל כך לפינק פלויד...
פתאום מתחשק לי להקשיב לדארק סייד ולוויש יו.
אחרי חרם קטן ולא מכוון שעשיתי עליהם.
אבל אין לי פה.
לא את הדארק סייד ולא את וויש יו.
בא לי גם להקשיב לפייפר.
אבל אני יכול להסתפק רק בקאברים לאינטרסטלר אוברדרייב,
ובליקוויד וויז'נז...שנורא מזכירים לי את הפלויד של סיד.
אבל זה לא אותו הדבר.
[יום שישי; 6.10.2006; 21:49]
"אתמול דולי הביאה לי מספר סיכומים בגרפולוגיה וניתחנו כתבים.
גיל ואלי שמעו "ניתוח כתב", החליטו שהניתוח לא הצליח והכתב מת.
הם שמו כובעים מצחיקים ושחורים, לבשו שחור, לקחו את לקסי ונכנסו לחדר עם פרחים.
אנחנו כמעט נחנקנו מצחוק."
אמא, מתוך דף מחברת שמצאתי בבית.
[יום חמישי; 23.11.2006; 18:44]
הרגשה חופשית כזאת...
האביב כבר פה והמזג אוויר נעים מאי פעם.
החלון פתוח, ממלא את החדר שלי באוויר קריר וצלול ובציוץ ציפורים.. כזה של בוקר.
אתמול היינו בים... למרות האובך היה מדהים.
עוד מעט יום הולדת, פורים היה...
חברים, אנשים, חופשיות כזאת נו..
זה נחמד, אני מת על זה.
[יום שלישי; 13.3.2007; 09:13]
פתחתי מחברת. סוג של יומן, כזה.
אני מרגיש צורך לכתוב שאני לא יודע למה עשיתי את זה... למרות שאני כן יודע.
אני כנראה כל כך רגיל להגיד שאני לא יודע למה אני עושה דברים שזה יוצא ממני באופן טבעי.
בכל אופן, עברתי [שליש ממני עבר לפחות] לכתוב במחברת - בשביל הזכרונות. אני אסביר.
בסוף השבוע האחרון יצא לי לשמור על בנות [ובן] דודיי.
בין הצגות ארוכות של ילדים קטנים להרדמת התינוק התגלה לעיני ספרון קטן.
"זה יומן הזכרונות של אמא שלי מכיתה ט', רוצה לראות?"
כמובן שזה מאד הלהיב אותי והדפדוף בו הכניס בי תחושת נוסטלגיה עמוקה, למרות שכל זה נכתב הרבה לפני שנולדתי.
טוב, לא יותר מדי הרבה... 4 שנים גג.
החלטתי להתחיל לתעד על דפים את החיים שלי בתור נער.
האמת שאת הקטע של קפסולת זמן אני מיישם מאז שאני זוכר את עצמי -
בתור ילד היה לי תיק עם זכרונות ותמונות שלי כשהייתי קטן ועם ציורים עכשויים שלי,
עם הזמן התיק הפך למגירה וכיום היא מכילה תמונות ומסמכים שלי מגיל ינקות ועד היום.
אבל התחלתי לתת לעניין גם פן קצת אישי.
כתבתי קצת על עצמי, מה אני אוהב, מה אני חושב, איך אני חי וכו'
והכנסתי לשם חלק מהדברים שכתבתי כאן...ו... לא יודע, יהיה נחמד להמשיך את זה ובעוד עשר או עשרים שנה לשבת בבית
ובין הצגות ארוכות של ילדים קטנים להרדמת התינוק לגלות את המחברת הזאת.
אין כמו נוסטלגיה. באמת.
[יום רביעי; 4.4.2007; 17:20]
בעודי משוטט, חסר מעש, ברחבי האינטרנט הגעתי לכתבה הזו.
בכתבה מדובר על זה שבביפ החליטו על שבוע בסימן רוברט וויאט [זה היה מזמן]
ובתכנית 'הרצועה' החליטו לסיים כל פעם עם שיר אחר שלו. לכתבה מצורף ביצוע של יוסי בבליקי ל-Sea Song.
הביצוע לא משהו לדעתי, אבל זה לא מה שאני רוצה לדבר עליו.
אחת התגובות שם הייתה כזו -
"הביצוע פה כושל.
אבל תתעודד בבליקי, יש את הביצוע המחפיר של ברי סחרוף. אגב, מהביצוע
שלו אני למד שהוא , סחרוף, לא כזה הסגן של אלוהים כמו שעושים ממנו. עוד
בלוף, והביצוע המזעזע שלו פשוט מצמרר אותי."
אני לא מקשיב לסחרוף, אבל דווקא לביצוע שלו לשיר האזנתי יותר מפעם
ואני מוצא אותו אחד הביצועים הכי טובים ששמעתי לשיר הזה.
עלתה לי השאלה - האם מבטא באמת צריך לשנות?
ז"א, כן... הוא צריך, אם מתאימים אותו לאופן של השיר או משתמשים בו בצורה יחודית,
אבל זמר ישראלי [במקרה הזה ברי סחרוף, אבל מדובר גם על אריק איינשטיין,
שלום חנוך ועוד הרבה] - האם הוא צריך מראש לוותר על לבצע את השירים שהוא
אוהב רק בגלל שיש לו מבטא?
האם זה כזה קריטי כשאמן שר ר' ולא R? האם זה באמת כל כך נורא שזמר לא מחליק את ה-t ושר wiz במקום with?
אני חושב שלא.
ז"א,ברור שמבטא יגרע מהביצוע ואולי יגרום לך להרים גבה.
אבל כשמדובר בביצוע לשיר כמו Sea Song שכבר מההתחלה גרם לך להרים גבה, האם יש הצדקה לכזו ביקורת?
או בביצוע של אריק איינשטיין ל-I Need You To Turn To, שהוא כל כך מרגש וכל כך סוחף שאתה לא שם למבטא,
האם זה באמת משנה?
האם אמנים ישראליים נידונו לנצח להקטל רק בגלל שהם...טוב, פשוט ישראלים?
[יום שישי; 22.6.2007; 20:08]
התחלות, או שאריות של פוסטים שכתבתי והחלטתי לשלוח לטיוטות, במקום לפרסם.
נחמד לקרוא את זה עכשיו.
החזיר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
