וואו עידכנתי .
אחרי כל כך הרבה זמן ,והתחשבתי בהערות ולהיפך.
אני שמחה שמעירים לי ואוהבת למי שיש דעה או לשפר שיגיב כי זה חשוב לי 3>
אוהבבת אותכם !
"אתה יכול לעזור לי היום עם השעורים שהמורה נתנה? " שאל בענייים בוחנות.
רציתי,באמת שרציתי .
אתם יודעים מה רציתי ?, להעיף את המבט הזה שלו ממני ,פשוט לסלק אותו .
את אותו מבט שבילבל אותי ,שיגע אותי ,הטריף אותי וגם.. גם ריגש אותי בתוך תוכי.
פאק, לא לא אסור לי לחשוב על זה.
"אוקיי" לחשתי בקול צרוד.
מה עשיתי ? תגידו לי מה עשיתי ,שהראש אומר לי לא אבל הלב הורה על כן.
שמתי לב שגם הוא נהיה מובך ידיו התקועות בשני כיסי הגינס יצאו ,יד אחת גרדה את ראשו
בזמן שהשנייה עומדת לה ולאחר מכן הם נכנסו שוב לכיסים ושוב יצאו..
המראה הזה הצחיק אותי עד שלא שלטתי בעצמי ויצא לי מין גיחגוחון כזה ,דמוי נחירה.
"חח משהו מצחיק?"שאל בחיוך.
"לא לא.."
"אוקיי , ניפגש בספריה ליד המגדל ?"
"יאפ בשעה 5" אמרתי והתחלתי צועד, צועד אל עבר הלא נודע.
סתם ,
לאן עוד יש לי ללכת אם לא לביתי הקט ו"הצנוע" במובן הקטן של המילה.
הבית ,כרגיל היה שומם .
לא שמתי לב מה קרה באותו רגע אך כשהתעוררתי השעה הייתה עשרים לחמש.
הכנסתי את ראשי לתוך הכרית , ולאחר כמה דקות הרמתי את ראשי לוודות את מראה עיני.
השעה הייתה כבר רבע לחמש ,שוק.
"שייייט" מילמלתי ויצאתי בריצה מעיף אחרי את התיק ,רצתי ורצתי עד שהגעתי לספריה.
ניסיתי להסדיר את נשמתי למצב סביר התבונני במראה והסטתי את שערי לצד .
הופטעתי לגלות שהוא עוד לא הגעתי , דופק איחורים המניאק .
5 דקות חלפו להם.
השתעממתי לי ,מה יש לי כבר לעשות בספריה שבקושי יש בה שתי ילדים, התחלתי מטייל בין כל מדפי הספרים .
שמתי לב לאיזה ספר שחור עבה מאוד ,סיקרן אותי לראות מה רשום באותו ספר, הוצאתי אותו בזהירות רבה אך הוא היה כל כך כבד שהוא
נפל ישר על רגלי החשופה .
"אחחחחח פאקינג שיט" צעקתי בלי ששמתי לב.
הספרנית כרגיל חיפשה מנין באה הצעקה ונעצרה כאשר ראתה אותיי עומד עם רגלי המעוכה.
"לא צועקים בספריה, ובמיוחד לא מקללים"
"סליחה" לחשתי והרמתי את הספר מהרצפה.
על הספר העבה והישן היה רשום באוטיות גדולות וזהובות "נטיות מניות -מפי :פרופסור מלודי "
בבלוג זה
בכל הבלוגים
