אני חושבת שבלי הבלוג הזה הייתי מתה ממזמן.. אומנם דחיתי את הכתיבה בו 3 שבועות אבל בסופו של דבר הגעתי לכאן.. הגעתי למסקנה שלא משנה איפה אני אכתוב.. ברגע שזה בפומבי.. ואני רואה את הכניסות.. את התגובות.. את העובדה שמישהו כביכול "מדבר" איתי.. זה נותן מן שקט כזה.. אז אני פה, שוב פעם.. ומה הסיבה? ניפרדנו! שוב פעם.
לא כתבתי על החזרה פעם הקודמת, אבל בערך 3 שבועות אחרי הפוסט הקודם שנכתב בפברואר, חזרנו.. והיו חודשים מדהימים..היה מושלם. היה יפייפה ועמוק ומצחיק וכואב, היה מדהים. הכל. מא' ועד ת'. נהניתי מכל רגע.
מכל חיוך ודימעה.
מאוהבת? בהחלט. עדיין? ברור. מחכה שתחזור?! כן.
והגעגועים.. אך.. הגעגועים.. הזוי שאנחנו גרים שני מטר אחד מהשני ואנחנו בכלל לא מתראים.. אבל כל פעם שאני בוינגייט את צץ.. משום מקום! הזוי.. טוב.. פרידה הזויה מתאימה לקשר הזוי, לא?!
הפרידה.. כל כך לא במקום. כל כך חסרת טעם ותכלית ותחתית. אני עדיין מרגישה את עצמי נופלת.. באוויר, עוד לא פגעתי בריצפה. נכון לציין שלא בכיתי פעם אחת מאז הפרידה? 3 שבועות היום.
וכל פעם שאני רואה אותך הלב שלי מתחיל לדפוק כמו מטורף.. ממש כאילו אנחנו אנחנו ביחד. והדמעות..הדמעות בעיניים אבל פשוט לא יוצאות משם.. וכמה שאני רוצה לבכות ולפרוק הכל, הבכי פשוט לא בא.. הוא לא יוצא.. מעצבן ככל שיהיה, זה לא קורה.
יש בזה משהו טוב.. אבל אני פוחדת שבסוף, אחרי כל ההדחקה, הריחוק, הקירבה, המחשבות. אני פוחדת שבסוף אני אשבר, אני אפול כ"כ חזק. אני סוףסוף אגע בריצפה.
וכמובן שיש את הכעס, ואני כועסת, בהחלט. הרגשות גועשים בי ומציפים אותי ולפעמים בא לי להכניס לך סטירה.
אני משתדלת להירגע כשזה קורה, לעצוב עיניים ולנשום.
כי..מה יש לי לעשות כבר? זה המילה שלי נגד שלך, ועל האגו שלך אתה לא תוותר. אז זה אני נגד עצמי. אין לי עם מי לדבר.
אני לא מאחלת לך רע, אבל גם לא אאחל לך טוב.
אני אאחל לעצמי לעבור אותך, פעם אחת ולתמיד.
בהצלחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
