נמאס לי שכל הזמן הדברים הטיפשיים האלה עומדים באוויר,

זה לא נוח וזה מלחיץ אותי.

אני כל הזמן מרגישה שאני צריכה להיות הכי בסדר בעולם ותמיד לדאוג לא להיגרר לכל הסמיםסיגריותאנורקסיההתאבדות הזה,

וכולם כאילו מפחדים לדבר על זה ובתכל'ס זה עולה כמעט בכל שיחה.

אני מרגישה רע שכולם אומרים לי שאני ילדה כ"כ אופטימית, שאף פעם לא נצפיתי עצובה או שבורה,

כשבתכל'ס אני כל הזמן בוכה ושוקעת בעצב בזמן האחרון.

ותאמינו לי שאני לא רוצה שזה יהיה ככה, תקשיבו לי שאני רוצה לחזור ולהיות הילדה השמחה שהייתי פעם, כל הזמן שואלים אותי אם אני בסדר ומה קורה אצלי ותמיד הכל "מצויין" ואני מחייכת חיוך ענקי ומדברת ונפגשת וצוחקת.

אבל אח"כ זה עוד יותר קשה לשבת לבד בצד, להתחבא בשירותים <או במשק> ולבכות כדי שלא יראו אותי סובלת.

אני לא רוצה שתדעו שקשה לי כי אני לא רוצה שתרחמו עליי.

אני אל רוצה שתשאלו אותי מה קרה כי אני לא רוצה לשקר.

כלום זה המילה הכי שקרית שיכולה להיות.

אתם שואלים אותי מה קרה ואני אומרת שכלום כי אני לא יכולה ספר לאף אחד למה אני עצובה.

אף אחד לא יודע.

אני לא רוצה לספר ואני גם לא רוצה לשמור בבטן, אני פשוט רוצה לשכוח מזה.

איפה הילדה האופטימית שאתם חושבים שנמצאת שם?

צאו מהקטע. אם אני מחייכת אליכם זה ממש לא אומר שאני שמחה.

הלוואי והייתי כזאת.. שמחה.

אני אפילו לא אוהבת אותך יותר.

שאב3>

מי זאת שאב? לא אני.

שאב היא אופטימית. אני לא.

אז מה אז אני צומי, תהרגו אותי?